גירושין בגלל השכנה
יאללה, תסביר לי רגע מכל הנשים שבעולם, למה דווקא אליה הלכת? ממני אליה, למה?
תמרה הרגישה שהיא לא יוצאת טוב מול הילה, לא משנה איך תסתכלי על זה. ואם לפחות עוד אלעד היה אומר משהו כמו, היא מצחיקה, חופשיה, פחות חמורה ממך, לא מעירה לי כל הזמן כמו שאת
אבל כלום. לא משהו אפילו להתווכח עליו.
איך זה קרה, תמוש? איך? הייתם ביחד כמו זוג יונים התמרמרו גם אמא שלה, גם אחותה ואינספור חברות ששמעו על הגירושים הצפויים.
היינו, הייתה תמרה עונה. אבל לא נהיה יותר.
תמרה, תחשבי על זה עוד פעם, לפני שאת עוזבת כזה גבר. הוא מפרנס, אוהב את הילדים, וגם בכלל לא רוצה להתגרש
כששמעה את המשפט הזה, תמרה שלחה כל מי שאמרה אותו ישר לחסימה לכל החיים גם בפייסבוק, גם בוואטסאפ, וגם בעולם האמיתי.
לדוגמה, אותה קולגה שפעם דיברו בכיף בעבודה, היום קיבלה מתמרה רק הנהון ובוקר טוב יבש, גג. ואם ניסתה שוב לצחוק או לפתוח שיחה, תמרה נתנה לה להבין, אחת ולתמיד, מה דעתה על העצות הבלתי מוזמנות, במיוחד על הלחץ לחזור לבעלה הבוגד.
כן, בוגד! תמרה בעצמה עד עכשיו מתקשה להאמין שזה אמיתי.
הרי חיו טוב. עשרים שנה ביחד, מהתקופה בטכניון כבר עברו ים של דברים יחד לא קילו, אלא טון מלח אמיתי, כמו שאמרו הסבתות אי אפשר חיים בלי לאכול יחד הרבה מלח
חוו הכל: חוסר כסף, אבטלה, מחלות של עצמם ושל הילדים.
שני ילדים, בן ובת, משפחה שלמה כזו. הבית תמיד היה מסודר, תמיד היה אוכל, הראש של תמרה אף פעם לא כאב
היא גם הקפידה להיראות טוב, לא ראתה באלעד כספומט מהלך, הייתה מוצאת לו זמן גם אחרי הלידות מה עוד היה חסר לאלעד הזה, שבוקר אחד פשוט בחר לבגוד?
והכי חמור עם מי! אם לפחות הלב שלו היה רודף אחרי איזה צעירה זה עוד היה נסבל איכשהו. אבל הראש, כלומר החלק התחתון של אלעד, משך אותו לגרושה עם ילד מהבניין הצמוד.
באמת, תסביר לי מה מצאת אצלה?
תמרה צחקה ובכתה לסירוגין כשהבגידה יצאה לאור ואלעד נאלץ לענות לה על כל השאלות.
מכל הנשים בעולם למה דווקא היא? ממני עברת אליה, למה?
הרי הילה הפסידה לתמרה בכל פרמטר. ואם רק אלעד היה אומר: היא קלילה, לא מקובעת, פחות כבדה ממך אולי היה אפשר להבין.
אבל אפילו לזה לא הגיע. לא הצליח להסביר בכלל.
גם לא שיכור, כאילו הרגיש לגמרי הוא היה פיכח.
הדבר היחיד שידע זה לגמגם זה פשוט קרה ולבקש לחזור הביתה, עם כל הדרמה והקורבנות.
ובלי לחשוב יותר מדי, מסתבר שבתוכנית של אלעד לא היה מקום לגירושין. הוא לא רצה לעבור לגור עם הילה. הוא תכנן להיות כמו חתול עושה את מה שעושה בחוץ, ואז חוזר לאשתו, כאילו לא קרה כלום, כאילו לא הייתה שום הילה בדרך.
ואולי זה באמת היה קורה, אם לא היה קורה מקרה: הילה גילתה שהיא בהיריון, והחליטה שאלעד יהיה האבא לה וגם לילד שכבר היה לה. אז הגיעה אליהם עם ריב גדול.
בהתחלה תמרה בכלל לא האמינה. איך אפשר? אחרי עשרים שנות נישואין, היא הרי מכירה את אלעד מכל הצדדים רק שאז הסתבר שגם הילה מכירה אותו: איפה יש לו שומות, צלקת בצורה מסוימת דברים שאי אפשר לדעת סתם ככה. הבינה שזה אמיתי.
ולא היה לאלעד ברירה הודה הכל וניסה לבקש סליחה שוב ושוב.
ופתאום, דווקא האנשים הקרובים נעמדו בצד שלו. לא רק מכרים משותפים גם קולגות מהעבודה, כמה חברות, וגם בני משפחה רחוקים.
כולם דיברו בקול אחד: תמרה, תסלחי, תעברי הלאה, תשמרי על המשפחה כאילו כלום לא קרה. ואת זה היא בכלל לא הבינה.
אמא של אלעד ניסתה לשכנע לשמור על הבית. ניחא, מבינה אותה רואה שהבן שלה עשה טעות ורוצה לעזור לו לתקן, אז מספרת לתמרה שהיא לא תסתדר בלעדיו.
בהתחלה אף ניסתה לשכנע את הילדים, שהפצירו באמא שלא תתגרש מאבא. מגעיל, בטח, אבל אפשר עוד להבין את זה.
אבל מה קשור כל השאר? למה זה עניינם אם תמרה רוצה להפסיק את הזוגיות הזאת? זה מרגיש כמו דלי של סרטנים אם לנו רע, שתהיה גם אתנו, במקום לקום וללכת
אולי, אין לדעת. דבר אחד בטוח תמרה לא הייתה מוכנה לסבול יותר.
היא הרי בת לאבא שלה, זכרונו לברכה. ממנו למדה דבר חשוב, בעצם כלל בחיים. הוא היו חוזר ואומר:
תשמעי בת שלי, אם מישהו קורא לך אגואיסטית ומסביר שאת חייבת להקריב את עצמך רק כי ‘כך מקובל, או שכביכול זה מה שהאל רוצה אל תאמיני. זה פשוט כי מישהו רוצה לפתור בעיה שלו על החשבון שלך.
המשפט הזה של אבא ליווה אותה, ותמיד הזכיר לה: כשמתחילים לדבר על בושה וחובה, תיזהרי רוצים לנצל אותך.
לתמרה אף אחד כבר לא ינגן על המצפון. וגם הילדים שלה, מסתבר, לא פראיירים. אחרי שהיא הגישה תביעת גירושין, חמותה התקשרה אליה בדרישה שהילדים, דביר ויעלה, יפתחו לה שוב וואטסאפ וימשיכו לדבר איתה.
היא חופרת לי, אמרה יעלה בארוחת הערב.
דביר ישן אצל חברתו, ולכן יעלה הסבירה לשניהם: כל מה שמעניין אותה זה שנתאחד שוב כמשפחה, כאילו שום דבר לא קרה. אמרתי כבר פעמיים, אז היא לא שומעת ממשיכה לחפור. ברגע שתתנהג כמו סבתא רגילה, אולי אשקול להוציא אותה מהחסימה.
תודה, חייכה תמרה. אני יודעת שזה לא קל, ואני שמחה שאת לא מבלבלת חי. למה לי להיכנע לזה.
אמא, אני לא טיפשה, נאנחה יעלה. יודעת מה אבא עשה. אם הייתם רבים על חופש או על וילונות לסלון ניחה, עוד אפשר להבין. אבל על בגידה אנשים נורמליים לא סולחים על זה, ואבא ידע. אז עכשיו שיסתדר. אני אוהבת אותו, הוא תמיד יהיה אבא שלי אבל למה הוא חשב שנסלח? מה דמיינה סבתא?
לשאלה הזו לא הייתה לתמרה תשובה. עד לא מזמן הייתה בטוחה שהיא מסוגלת לענות על כל שאלה של הבת שלה.
אבל כשאת לא יודעת בעצמך מה עבר על מי שחיית אתו יפה עשרים שנה אז מה כבר תעני?
מה שעבר על אלעד? אולי באמת הגיע לגיל ששד נכנס בו, כמו שאומרים. כנראה היה לו עוד הרבה שדים מתחת לעור, או בראש.
הוא הוציא אותם על המשפחה הקודמת שלו ולא בטעות, אלא במודע, בדרך הכי בלתי צפויה.
וזה, תאמיני לי, רק התחיל חמש שנים אחרי הגטוזהו, למדה תמרה. לפעמים, אחרי כל שנות ההשקעה, את מגלה שאת צריכה להשקיע לראשונה בעצמך.
בלילה ההוא, כשכולם נרדמו בדירה החדשה ששכרו גם יעלה, גם דביר, במיטות שלהם, מוקפים עדיין קופסאות לא פתוחות, היא ישבה רגע על הספה הישנה ונשמה עמוק.
הטלפון שלה צפצף, שוב הודעה מההיא מהעבודה: תמרוש תנסי לדבר איתו, אולי תחליקי זה קורה לכולם ותמרה, בלי לחשוב, מחקה גם אותה, מחיקה סופית.
היא קמה, מזגה לעצמה יין, פתחה חלון אל הלילה ופתאום הרגישה, בפעם הראשונה מזה עשרים שנה, תחושת שקט. לא שמחה מטורפת, לא הקלה גדולה, רק שלווה אמיתית שכזו. כאילו סוף סוף הכאב החליט לפנות לה מקום.
משב רוח יוני העביר ריח של יסמין מהחצר למעלה, והיא חייכה לעצמה: אולי לראשונה, לא מעניין אותה מה יגידו. מותר לה לשתוק, מותר לה להרגיש, מותר לה להינצל.
ואז שמעה חריקת ציפורי לילה, חיבקה את הברכיים, ולחשה בלי קול: היום נולדתי מחדש.
