הורדתי את השכנה המבוגרת שלי תשעה קומות בזמן שריפה – יומיים אחר כך הגיע גבר לדלת שלי ואמר: “עשית את זה בכוונה!”

יומן, יום חמישי
העברתי את שכנתנו המבוגרת שושנה תשע קומות במדרגות, במהלך שריפה שפרצה במבנה שלנו ברמת גן.
יומיים לאחר מכן הופיע גבר זעוף בדלתי וצעק: עשית את זה בכוונה!
תתבייש לך!
אני בן 36, אב חד-הורי לבן שלי עידן בן 12.
מאז שאשתו שלי, עינת, נפטרה לפני שלוש שנים אנחנו רק שנינו.
הדירה שלנו בקומה תשע קטנה, רעש הצנרת בלתי נפסק, והשקט מתגבר מאז שעינת איננה.
המעלית חורקת בכל תנועה, ובריח טוסט שרוף מלווה את המסדרון כמעט מדי ערב.
שושנה גרה לידנו בת שבעים וקצת, שיער לבן, כיסא גלגלים, פעם הייתה מורה ללשון.
קול עדין, זיכרון חד.
מתקנת לי הודעות בטלפון ואני באמת אומר לה תודה.
לנכדי היא כבר מזמן סבתא שוש, הרבה לפני שהוא העז לקרוא לה ככה בפה מלא.
היא אופה לו עוגות לקראת מבחנים, הכריחה אותו לשכתב חיבור שלם בגלל טעות בכתיב שֶהָיוּ, וכשאני עובד בשעות מאוחרות היא קוראת איתו כדי שלא ירגיש לבד.
הערב ההוא התחיל שגרתי ערב פסטה, המאכל האהוב על עידן כי הוא פשוט וזול ואי אפשר לקלקל אותו.
עידן ישב סביב השולחן, מחקה תוכנית בישול בטלוויזיה.
עוד פרמזן בשבילך, אדוני? פיזר גבינה בכל מקום.
די, טבח, צחקתי.
הגבינה פה כבר משתלטת.
הוא חייך ושיתף אותי בתרגיל מתמטיקה שפטר בבית ספר.
ואז אזעקת אש.
בהתחלה רציתי להמתין.
כל שבוע יש אזעקות שווא.
הפעם זה היה רצוף, מייאש, והריח עשן אמיתי, חריף.
מעיל, נעליים, עכשיו! פיקדתי.
עידן קפא לרגע ואז טס לדלת.
לקחתי מפתחות ופלאפון ופתחתי.
עשן אפרפר התפתל לאורך התקרה.
מישהו השתעל.
מישהו אחר צעק: קדימה!
לזוז!
המעלית? עידן שאל.
הפאנל חשוך, הדלתות סגורות.
מדרגות.
אתה הולך ראשון.
יד על המעקה, לא לעצור.
המדרגות היו מלאות אנשים רגליים יחפות, פיגמות, ילדים בוכים.
תשע קומות נשמעות מעט עד שאתה יורד אותן עם עשן מאחוריך והבן שלך מקדימה.
בקומה שבע כבר שרפה לי הגרון; בקומה חמש כאבו לי הרגליים.
בקומה שלוש דפק לי הלב יותר מהאזעקה.
אתה בסדר? עידן השתעל אליי.
אני בסדר, שיקרתי.
תמשיך לירוק.
יצאנו לחדר המבואה ואז אל הלילה הקר.
אנשים עמדו בקבוצות, עטופים בשמיכות, יחפים.
השארתי את עידן עם שכנים והתכופפתי אל פניו.
הוא הנהן מהר מדי, נאבד הכל?
חיפשתי את שושנה ולא מצאתי.
אני לא יודע, אמרתי.
אתה נשאר כאן עם השכנים.
אני הולך להביא את שושנה.
היא לא יכולה לרדת מדרגות!
המעלית מתה.
אין לה דרך לצאת.
אתה לא יכול להיכנס פנימה, אבא, יש שם אש.
אני יודע.
אבל אני לא משאיר אותה שם.
הנחתי את ידי על כתפיו.
אם משהו יקרה לך ואף אחד לא יעזור, לא אסלח לעצמי.
אני לא מסוגל להיות האדם הזה.
ומה אם יקרה לך משהו? לחש.
אני אזהר.
אבל אם תלך אחריי, אחשוב עליך ועליה ביחד.
אתה חייב להיות מוגן.
כאן.
אתה יכול לעשות את זה בשבילי?
אני אוהב אותך, אמרתי.
גם אני אוהב אותך, הוא לחש.
הסתובבתי וחזרתי פנימה, כשכולם בורחים.
המדרגות עולות צרות ולוהטות.
עשן נדבק לתקרה, האזעקה מפצחת את הראש.
בקומה תשע הצלחתי בקושי לנשום, וכמעט התרסקתי מהרגליים.
שושנה כבר חיכתה במסדרון בכיסא, התיק בחיקה, ידיה רועדות.
כשראתה אותי, נרגעה.
ברוך הבא, התנשפה, המעליות לא עובדות, אין לי מושג איך לרדת.
“בואי איתי.”
ילד, אי אפשר לגלגל כיסא תשע קומות.
“אני לא מגלגל אותך.
אני לוקח אותך על הידיים.”
נעצרתי, הכנסתי יד מתחת לברכיה ויד שניה בגבה, והרמתי אותה.
היא הייתה קלה בהרבה ממה שחשבתי.
אצבעותיה נאחזו בחולצה שלי.
אם תעז להפיל אותי, מלמלה, אני אחזור לרדוף אותך.
כל מדרגה קרב בין מחשבתי לגופי.
קומה שמונה, שבע, שש.
זרועותיי שרפו, הגב צווח, הזיעה בעיניים.
אתה יכול להניח אותי רגע, לחשה, אני יותר חזקה ממה שאני נראית.
אם אעצור לא אצליח להרים אותך שוב.
שקטה לכמה קומות.
כן.
הוא בחוץ.
מחכה לך.
המשכתי.
הגענו למבואה, כמעט קרסתי, אבל החזקתי עד שיצאנו החוצה.
הושבתי אותה על כסא פלסטיק.
עידן רץ אלינו.
זוכר את מדריך הכבאים בבית הספר?
נשימות איטיות.
שאיפה מהאף, נשיפה מהפה.
היא ניסתה לצחוק ולשיעול בו זמנית.
מהמדריך הקטן שלך…
משאיות כיבוי הגיעו, סירנות, פקודות, זרנוקים.
השריפה החלה בקומה אחת עשרה.
הממטרות עשו כמעט הכל.
הדירות נותרו מעושנות אבל שלמות.
המעליות סגורות עד שיבדקו אותן, אמר כבאי, זה יקח כמה ימים.
כולם נאנחו.
שושנה שתקה.
כשנתנו לנו לחזור, נשאתי אותה שוב תשע קומות, הפעם לאט, עוצרים בכל פלטה.
היא התנצלה כל הדרך.
אני שונאת את זה, שונאת להיות עול.
את לא עול.
את משפחה.
עידן הלך לפנינו, מכריז על כל קומה כמו מדריך טיולים קטן.
סידרנו אותה, בדקתי לה תרופות, מים, טלפון.
אם צריך משהו תתקשרי.
או תדפקי על הקיר.
היית עושה אותו דבר בשבילנו, אמרתי, למרות שידענו שכנראה לא תגרור אותי תשע קומות.
יומיים אחר כך מדרגות, שרירים כואבים.
קניתי לה מצרכים, הורדתי אשפה, הזזתי שולחן לכיסא הגלגלים.
עידן חזר לעבוד אצלה, העט האדום ידו כעוף דורס.
הודתה לי כל כך, שצחקתי רק את עכשיו כבר איתנו.
לרגע הכל היה כמעט שקט.
ואז מישהו כמעט הפיל את הדלת שלנו.
הייתי במטבח מכין טוסט עם גבינה.
עידן ישב, מקטר על שברים בחשבון.
הדפיקה הראשונה רעדה בדלת.
עידן קפץ.
השנייה חזקה יותר.
ניגבתי ידיים, הלכתי לדלת, הלב דופק.
פתחתי חריץ, רגלי עוצרת אותה.
מולי עמד גבר בשנות החמישים, פנים אדומות, שיער אפור, חולצה מגוהצת, שעון יוקרתי, זעם זול.
יש לי מה לומר!
בסדר, עניתי בשקט, איך אפשר לעזור?
אני יודע מה עשית.
בשריפה ההיא.
עשית את זה בכוונה! ירק.
תתבייש לך.
מאחוריי שמעתי את כסא עידן זז.
עמדתי למלא את המשקוף.
מי אתה ומה לדעתך עשיתי בכוונה?
אני יודע שהיא הורישה לך את הדירה.
אתה חושב שאני טיפש?
ניצלת אותה.
הבן שלך.
שושנה.
אתה חושב שאני טיפש?
ניצלת אותה.
גרתי פה עשר שנים.
מוזר, לא נתקלתי בך אף פעם.
זה לא עניינך.
אתה הגעת לדלת שלי, עשית את זה ענייני.
אתה מנצל את אמא שלי, עושה מעשה גבורה, ועכשיו היא משנה את הצוואה.
אנשים כמוך תמיד מציגים עצמם כצדיקים.
משהו בי התקרר מהאנשים כמוך.
זה לא עניינך.
אני מציע שתלך, אמרתי.
יש כאן ילד מאחוריי.
לא מנהלים דיון כזה לידו.
התקרב ריח קפה עבש.
זה לא נגמר.
לא תקבל את מה שלי!
סגרתי את הדלת.
הוא לא ניסה לעצור.
הסתובבתי.
עידן במסדרון, חיוור.
אבא, עשית משהו רע?
לא.
לפעמים אנשים שונאים לראות שמישהו אחר עושה את הדבר הנכון, בזמן שהם לא.
הוא יפגע בך?
לא אתן לו.
העיקר שאתה בטוח.
חזרתי לכיריים.
שוב דפיקות.
הפעם לא בדלת שלנו אלא בדלת של שושנה.
פתחתי את הדלת.
הוא ניצב שם, אגרוף דופק על עץ.
אמא!
תפתחי מיד!
יצאתי למסדרון, פלאפון ביד, מסך דולק.
שלום, אמרתי בקול, כאילו כבר בשיחה, אני רוצה לדווח על גבר אלים שמאיים על קשישה נכה בקומה תשע.
הוא קפא, הסתובב אליי.
אם תכה שוב את הדלת אני באמת מתקשר.
ואפילו אראה להם את מצלמות המסדרון.
הוא זימזם וקילל וירד במדרגות.
הדלת נטרקה אחריו.
דפקתי בעדינות על דלת שושנה.
אני.
הוא הלך.
את בסדר?
הדלת נפתחה בסדק.
היא נראתה חיוורת, ידיה רועדות.
סליחה, לחשה.
לא רציתי שיבוא להפריע.
את לא צריכה להתנצל.
רוצה שאתקשר למשטרה?
או לעירייה?
הצטמררה.
לא, זה רק יעצבן אותו.
האם זה נכון?
לגבי הצוואה.
הדירה.
עיניה דומעות.
כן.
הורשתי לך אותה.
הסתמכתי על המשקוף, מנסה להבין.
אבל למה?
יש לך בן.
כי לבן שלי לא באמת אכפת ממני, אמרה, עייפה, לא כועסת.
אכפת לו מהנכסים שלי.
בא רק כשצריך כסף.
מדבר על בית אבות כאילו זורק רהיט ישן.
כי לבן שלי לא באמת אכפת ממני.
אתם דואגים לי עידן מביא לי מרק, אתם איתי כשאני מפחדת.
סחבת אותי תשע קומות.
אני רוצה להשאיר את מה שיש לי למישהו שרואה בי משהו יותר מעול.
אנחנו אוהבים אותך, עידן קורא לך סבתא שוש בשקט.
צחקה רטובה, שמעתי, זה נחמד.
אני לא עזרתי בשביל זה.
הייתי עוזר גם אם השארת הכל לו.
אני יודעת.
לכן אני סומכת עליך.
הנהנתי.
נכנסתי, התכופפתי, חיבקתי אותה.
חיבקה בחוזק מפתיע.
את לא לבד, אמרתי.
יש לך אותנו.
וגם יש לכם אותי, אמרה, שניכם.
בערב אכלנו אצלה.
התעקשה לבשל.
כבר הרמת אותי פעמיים, לא אתן לילד שלך לאכול גבינה שרופה.
עידן ערך.
סבתא שוש, את צריכה עזרה?
אני מבשלת מאז לפני שנולדת.
שב, או שאתן לך עבודה.
אכלנו פסטה פשוטה ולחם הכי טעים שטעמתי כבר חודשים.
פעם אחת, עידן הביט ושאל: אז אנחנו באמת משפחה?
שושנה הטתה ראש.
תבטיח שתיתן לי לתקן לך עברית לנצח?
עידן נאנח, בסדר, כנראה שכן.
אז אנחנו משפחה.
חיוך וחזרה לאוכל.
יש עדיין דפיקה במשקוף איפה שהבן שלה הרביץ.
המעלית עוד חורקת.
הריח של טוסט שרוף במסדרון.
אבל כשעידן צוחק בדירה או שושנה דופקת ומביאה עוגה, השקט לא כביד כל כך.
לפעמים, אלו עם קשרי דם לא נמצאים כשתזדקק להם.
לפעמים, שכניך יחזרו אל תוך האש להציל אותך.
לפעמים, כשאתה סוחב מישהי תשע קומות אתה לא רק מציל את חייה.
אתה מכניס אותה למשפחה שלך.
היום למדתי משפחה היא לא רק מי שנולד איתך, אלא מי שעושה עבורך את הצעד הקשה ברגעים האמיתיים.