הורדתי את השכנה המבוגרת שלי תשעה קומות בזמן שריפה – יומיים אחר כך הגיע גבר לדלת שלי ואמר: “עשית את זה בכוונה!”

הורדתי את השכנה המבוגרת שלי במורד תשע קומות בזמן שריפה יומיים אחר כך הופיע גבר בדלת שלי ואמר: ״עשית את זה בכוונה!״
באותו ערב, גררתי את שושנה, שכנה קשישה, במורד תשע קומות של מדרגות כשהבניין שלנו ברמת גן עלה בלהבות.
יומיים אחר כך הגיח גבר לדלת שלי וצרח, ״עשית את זה בכוונה בושה וחרפה!״
אני בן 36, אבא יחיד ליובל, בן 12, מאז שאשתו, מיכל, נפטרה לפני שלוש שנים רק אנחנו.
הדירה שלנו בקומה תשע זעירה, הצינורות רועשים יותר מתוכניות בוקר, והשקט בלי מיכל משעמם כמו שיעור היסטוריה.
הדירה הצמודה מאוכלסת בשושנה.
שבעים פלוס, שיער לבן, כסא גלגלים, היתה פעם מורה לאנגלית בתיכון.
קול עדין, זכרון חד כמו שגיאות כתיב ממבחן.
מתקנת לי את ההודעות, ואני באמת אומר תודה אבל בלב אני חושב שצריך להקים לה פסל.
יובל קרא לה ״סבתא שושנה״ כבר לפני שידע להגות ר׳.
היא שולחת לו עוגות כל פעם שיש מבחן, ודרשה שיכתוב מחדש חיבור שלם כי בלבל בין ״there״ ל״theyre״.
אם אני עובד עד מאוחר, היא קוראת איתו שניהם כדי שלא ירגיש לבד.
אותו שלישי היה ערב פסטה הפסטה האהובה על יובל, הכי זול והכי קשה להרוס.
הוא ישב מול השולחן עם חיוך של שף טלוויזיה.
״עוד פרמזן, אדוני?״ פיזר גבינה כאילו פועל במחלבה.
״די, שף, מספיק יש לנו גבינה בשפע, פריירים כבר לא אנחנו״ ואני מחייך מתחת לשפם.
הוא התחיל לספר לי על בעיה בחשבון.
ואז אזעקת אש.
בתחילה חיכיתי שזה יעבור.
כל שבוע יש לנו תרגילים או עצבנים במטבח.
הפעם הצריחה היתה אינסופית, כמו מורה לבגרות באנגלית.
ואז ריח עשן אמיתי, חונק וחריף.
״מעיל, נעליים, מהר״ אמרתי.
יובל קפא שניה, ואז רץ לדלת.
אני תופס מפתחות ופלאפון.
עשן אפור מתמר בתקרה.
מישהו משתעל.
מישהי צועקת: ״לרדת, מהר!״
״המעלית?״ שואל יובל.
פאנל חשוך, דלתות סגורות.
״מדרגות, אתה ראשון, יד על המעקה, לא לעצור.״
המדרגות עמוסות רגליים יחפות, ילדים בוכים, פיג׳מות.
תשע קומות לא נראות כל כך הרבה עד שהעשן רודף אותך ואתה מוביל את הילד שלך.
בקומה שבע שורף לי בגרון.
בחמש כאב שרירים.
בשלוש הלב מתחרה באזעקה.
״אתה בסדר?״ שואל יובל כשהוא מסתובב.
״מעולה״ אני משקר, ״תמשיך לרדת.״
התפרצנו ללובי וללילה קר.
אנשים הצטופפו, יש שהתעטפו בשמיכות, יש יחפים.
משכתי את יובל הצידה ונעמדתי מולו.
הוא מהנהן מהר מדי, ״נאבד הכל?״
סורק בעיניים את הלובי אחרי שושנה, ואין.
״לא יודע״ אמרתי, ״אבל תישאר עם הדיירים כאן.״
״למה?
לאן אתה הולך?״
״לצעוק על שושנה.״
״היא לא יכולה במדרגות!״
״המעלית מתה, אין לה איך לצאת.״
״אסור לך!
יש שריפה!״
״נכון, אבל אני לא אשאיר אותה שם.״
״אם לא יציעו לך עזרה כשהילד שלך במצוקה, לא תסלח להם נכון?
אז אני לא אהיה הבנאדם ההוא.״
״ועם יקרה משהו לך?״
״אני אהיה זהיר.
אבל אם תבוא בעקבותיי, אני אדאג לשניכם בו-זמנית.
אני צריך אותך כאן.
תוכל?״
״אני אוהב אותך״ אני אומר.
״גם אני״ הוא לוחש.
אני מסתובב, חוזר לתוך המבנה שכולם בורחים ממנו.
מדרגות מתכווצות, חמות עשן נדבק לתקרה, האזעקה רועשת כנשיאת הפועל חיפה.
קומה תשע ריאות שורפות, רגליים רועדות.
שושנה כבר במסדרון על הכסא, תיק על הברכיים, ידיים רועדות על הגלגלים.
מזהה אותי כתפיים נופלות לרווחה.
״ברוך…
שם״ היא נאנחת, ״המעלית מתה, אין לי איך.״
״בואי איתי.״
״בחור, כסא גלגלים לא גולש תשע קומות.״
״לא תגלשי אשא אותך.״
חוסם גלגלים, מתחתי זרוע מתחת לרגליים וזרוע שנייה מאחורי הגב.
היא קלה מהצפוי.
אוחזת בחולצה שלי.
״אם אתה מפיל אותי אני רודפת אותך בעולם הבא!״
כל מדרגה ויכוח בין מוח לגוף.
קומה שמונה, שבע, שש שורף לי זרועות, הגב צווח, זיעה שורפת עיניים.
״בוא נניח שניה״ אמרה, ״אני לא חלשה ככה.״
״אם אניח, לא אאסוף אותך מחדש.״
שקטה כמה קומות.
״יובל מחכה מחוץ.״
מספיק לי.
בלובי ירדנו, ברכיים כמעט קורסות.
מושיב אותה על כסא פלסטיק.
יובל רץ אלינו.
״זוכר את הכבאי מביה״ס?
נשימות באף, הוצאה בפה.״
שושנה ניסתה למשוך צחוק תוך שיעול.
״איזה רופא קטן.״
כבאיות הגיעו סירנות, פקודות, צינורות נפרשים.
מקור השריפה: קומה 11.
הממטרים כיבו מספיק.
הדירות שלנו עשן, אבל שלמות.
״המעלית בסוף מושבתת עד בדיקה״ אמר הכבאי, ״זה ייקח כמה ימים.״
אנשים נאנחו.
שושנה שתקה.
כשחזרנו פנימה, שוב סחבתי אותה שלבים איטיים, עוצר מדי קומה.
״סליחה, אני שונאת להיות לעול״ אמרה.
״את לא עול משפחה.״
יובל הלך ראשונה, הכריז בכל קומה כמו מדריך תיירים.
סידרנו אותה בבית, בדקתי תרופות, מים, טלפון.
״תתקשרי אם צריך משהו או תדפקי על הקיר.״
״היית עושה אותו דבר בשבילנו״ אמרתי, למרות שנינו יודעים שהיא לא תסחוב אותי תשע קומות.
יומיים שרירים דואבים, חבילות זורמות, אשפה יורדת, שולחן זז.
יובל שוב עושה שיעורים אצלה, שושנה מניפה עט אדומה כאילו היא נץ.
הודתה לי כל כך הרבה עד שטיפחתי רק חיוך: ״את לא יוצאת מאיתנו.״
לרגע החיים נראים רגועים.
ואז מישהו ניסה לפרוץ את הדלת שלי.
הייתי באמצע קלישת טוסט גבינה.
יובל התלונן על שברים.
הדלת רעדה.
יובל קפץ.
הכאה שניה חזקה יותר.
ניגבתי ידיים, ניגשתי הלב דופק, פותח חריץ עם רגל חוסמת.
מולי עומד גבר, חמישים פלוס פנים אדומות, שיער אפור אחורנית, חולצה אלגנטית, שעון יקר, כעס זול.
״צריך לדבר״ רטן.
״בסדר״ עניתי באיטיות, ״אפשר לעזור?״
״אני יודע מה עשית בזמן השריפה.״
״עשית את זה בכוונה, בושה!״
יובל זז בכיסא.
חוסם דלת.
״מי אתה ולמה אני בכוונה?״
״שושנה הורישה לך את הדירה לא טיפש, אתה מניפולטיבי.״
״הבן שלה.״
״גר ליד עשר שנים לא ראיתיך פעם.״
״לא עניינך.״
״אתה פרצת לדלת שלי עכשיו זה ענייני.״
״מנצל אותה עושה עצמך גיבור, עכשיו היא משנה צוואה.
חכמים כמוך תמיד משחקים תמימים.״
משהו בי קפא לשמע ״חכמים כמוך.״
״לך עכשיו״ אמרתי בשקט, ״יש ילד מאחור, לא אדבר לידו.״
התקרב כל כך הריח קפה עבש.
״לא נגמר לא תיקח את מה שלי.״
סגרתי דלת.
הוא לא התנגד.
יובל במסדרון, חיוור.
״אבא עשית משהו רע?״
״לא עשיתי נכון.
יש מי ששונא לראות אחרים עושים טוב.״
״הוא יכאב לך?״
״לא אתן לו.
אתה בטוח, זה הכי חשוב.״
חוזר למטבח.
שוב דפיקה לא אצלי, אלא אצלה.
פותח דלת עומד ליד דירת שושנה, פוגע בדלת.
״אמא!
תפתחי עכשיו!״
אני במסדרון, פלאפון עטוף קרינה.
״שלום המשטרה?
גבר מאיים, דיירת נכה, קומה תשע.״
הוא נעצר, פונה אלי.
״עוד מכה אחת אני באמת מתקשר, יש מצלמה במסדרון.״
ממלמל קללה, יורד במדרגות.
דלת נטרקת.
דופק בעדינות ״אני, הוא הלך, בסדר?״
דלת נפתחת חריץ היא רועדת, ידיים על מסעדות.
״סליחה לא רציתי להפריע לך.״
״לא באשמתך.
רוצה אדמין או משטרה?״
״לא רק יהפוך גרוע.״
״האמיתית?
צוואה, דירה.״
עיניה דומעות.
״כן, הורשתי לך.״
נשען על משקוף, מעכל.
״אבל יש לך בן!״
״לבני לא אכפת רק כספים, מופיע כשצריך.
מדבר על בית אבות כאילו ישן.״
״אתם דואגים לי, שולחים מרק, איתי כשמפחדת, סחבת אותי תשע קומות.
רוצה לעזוב למי שאוהב, למי שרואה בי יותר מעול.״
״אנחנו אוהבים אותך יובל קורא לך סבתא כשחושב שלא שומעת.״
אוחזת בצחוק בוכה.
״שמעתי אוהבת.״
״לא עשיתי את זה בגלל דירה.
הייתי עושה גם אם כל הירושה לילד שלך.״
״יודעת ולכן אני סומכת.״
נכנס, מחבק, מפתיעה בכוח.
״את לא לבד אותנו יש לך.״
״ואותכם אני שניכם.״
בערב אכלנו על שולחנה.
התעקשה לבשל.
״כבר סחבת אותי פעמיים לא אתן לבן שלך להחנק מטוסט עולב.״
יובל עורך שולחן, ״סבתא שושנה, עזרה?״
״מבשלת לפני שאבא נולד תשב, או תקבל חיבור.״
אכלנו פסטה פשוטה ולחם הכי טעים בחודשים.
באיזשהו רגע, יובל עובר עם העיניים בינינו, ״אז אנחנו באמת משפחה?״
שושנה מטה ראש, ״תבטיח אמשיך לתקן אותך?״
יובל נאנח, ״כן.
כנראה כן.״
״אז כן אנחנו משפחה.״
חוזר לצלחת.
עדיין יש דפיקה בעמוד הדלת, איפה שהבן פגע.
המעלית ממשיכה לגנוח.
המסדרון מלא ריח לחם שרוף.
אבל כשאני שומע את יובל צוחק, או שושנה דופקת ומניחה עוגה לא מרגיש שהשקט חונק.
לפעמים, קרובים לא תמיד נכנסים כשחשוב.
לפעמים, שכנים נכנסים לאש בשבילך.
לפעמים, כשאתה מוריד מישהי תשע קומות, אתה לא רק מציל חיים אתה פותח מקום במשפחה.
שתפו איזה רגע גרם לכם לחשוב לעצמכם?