אני בת חמישים ושמונה, ובחלום המוזר הזה אני כבר לא יודעת איך להתמודד עם השכנה שלי. היא גרה בדיוק מולי ברחוב בן יהודה בתל אביב, ונראה שכל עולמה הוא מעקב אחרי כל תנועה שלי. היא תמיד יודעת באיזה שעה שליח וולט מגיע, אם הבאתי אוכל מוכן או עשיתי קניות, כמה שקיות יורדות מהמדרגות ומי אסף אותן הביתה. ואם שליח מתעכב שתי דקות, ביום למחרת כבר יש לה סיפור חדש, כאילו מדובר במהדורת החדשות המרכזית.
המעקב הזה לא עוצר בדלת. היא מסתכלת מבעד לחלון לכניסה לבניין ואוספת נתונים על מתי אני זורקת זבל, כמה שקיות יצאו ובאיזה יום. בשבוע שהוצאתי שתי שקיות, ובשבוע שאחריו שלוש, היא הערה מיידית. פעם אחת לא הוצאתי פח כי לא התמלא היא רשמה זאת בפנקס שלה. אפילו העזה לשאול אותי פעם אם אני זורקת לחם טרי, כמו הייתה ועד הבית של כל הזבל העירוני. עמדתי והבטתי בה, מנסה להבין איך אשפה פרטית הפכה לשאלת השעה בשכונה.
וגם הכלבה שלי, שירה, לא חסינה. היא מלטזית קטנה ורגועה, ואינה תוקפנית, אבל כשמישהו מתקרב לשער, היא נובחת קצת. כל נביחה זו סיבה לשכנה לדפוק אצלי בדלת ולהתלונן “הכלבה נבחה בדיוק בארבע ושלוש־עשרה דקות, שלוש פעמים, וזה הפריע לי לשמוע את הרדיו”. לפעמים זה כמעט מרגיש שהיא מכירה את הפעימות של הבית שלי טוב ממני.
ואפילו בעלי, דוד גם הוא לא עובר בלי הערות. אם חזר מאוחר מהעבודה, למחרת השכנה מתלוננת בקול רם מבעד לחלון פתוח “נרדמתם מאוחר אתמול, מה קרה?”. ואם הוא חוזר מוקדם, היא כבר חוקרת אם הכל בסדר בעבודה, או שאולי פיטרו אותו. כל דבר הופך אצלה לשיחה ברחוב. לפעמים היא לא מגיבה ישירות אלי אלא סובבת בשכונה, חולקת עם יונה ועם ענת מהקומה השנייה, ואז כל השכונה יודעת משהו אחר, כאילו שיחקנו טלפון שבור.
בת שלי, תהל בת שש־עשרה, גם היא תחת הלופה. אם היא יוצאת עם חברות, השכנה עומדת במרפסת וסופרת כמה בנות באות, כמה יוצאות. כשמישהי מתארחת אצלנו, היא בודקת מי זו, מתי נכנסה, מתי הלכה. פעם שמעה שמועה שתהל “יוצאת יותר מדי”, ודיווחה על זה לאביבה מהדוכן של הירקות, כאילו מדובר בבת שלה. כשעבר לי קו בחלום, ניגשתי אליה ברחוב ואמרתי לה שהיא חצתה גבול זה הרגיש כמו עוול נורא.
הקושי העיקרי הוא, שאנחנו גרים כאן מאז ומעולם שתינו. הבית שלי היה של אמא שלי, עליה השלום, והיא הורישה לי אותו כי הייתי בת יחידה. אין לי שום מחשבה לעזוב אני אוהבת את הסמטה, אני אוהבת את הסיפורים שנלחשו על הקירות. הבעיה אינה המקום הבעיה היא לחיות עם מישהי שלא מבינה איפה עובר הגבול.
היום, בחלום המוזר הזה, אני לא יודעת מה לעשות. ניסיתי להתעלם, ניסיתי להיות מנומסת, ניסיתי להיות חדה וכלום לא משתנה. היא תמיד שם, על הספסל בפתח הבניין, מסתכלת, אוספת, מסכמת. אני שואלת את עצמי בלב: איך מתמודדים עם שכנה כזו, בלי לאבד שלווה, בלי לפתוח חזית מלחמה, אבל גם בלי לאפשר לה להרגיש שזו הסדרה שלה והחיים שלי הם רק חומר לתסריט?
יש לכם עצה בעולם של חלומות על גדרות, כלבים ושקיות זבל?
