הורדתי את שכנת המבוגרת שלי בת תשעים תשע קומות בזמן שריפה – יומיים אחר כך גבר הגיע לדלת שלי ואמר: “עשית את זה בכוונה!”

אני לוקח את השכנה המבוגרת שלי, רחל, במורד תשע קומות בזמן שריפה, ושני ימים אחרי זה, גבר נעצר ליד הדלת שלי ואומר: “עשית את זה בכוונה!”
אני בן 36, אב חד-הורי לילד בן 12 בשם יותם.
מאז שאשתו נפטרה לפני שלוש שנים, אנחנו רק אנחנו.
הדירה שלנו בקומה התשיעית בגבעתיים קטנה, מלאה קולות של צינורות מים ולטובה שקטה מידי בלעדיה.
המעלית נאנקת בכל עלייה, והמסדרון תמיד מריח מלחם שחור שנשרף.
השכנה שלנו היא רחל כהן.
בשנות השבעים לחייה, שיער לבן, כיסא גלגלים, בעבר הייתה מורה לעברית.
קול עדין, זיכרון חד.
מתקנת לי את הודעות הווטסאפ ואני אומר תודה באמת.
יותם קורא לה “סבתא ר'” הרבה לפני שהיה לו את האומץ לקרוא לה ככה בפנים.
היא אופה לו עוגות לפני מבחנים חשובים, הכריחה אותו להחזיר ולתקן חיבור שלם בגלל שגיאה ב”את” ו”אות”.
כשאני עובד עד מאוחר, היא קוראת איתו סיפורים כדי שלא ירגיש לבד.
יום שלישי התחיל רגיל.
ערב פסטה.
המאכל האהוב על יותם כי קל להכין וזה זול.
הוא ישב ליד השולחן ודמיין את עצמו בתוכנית בישול.
“עוד פרמזן בשבילך, אדוני?” צחק יותם ופיזר גבינה בכיוון כללי.
“זה מספיק, שף,” השבתי.
“יש כאן כבר גודש גבינה.”
הוא חייך והתחיל לספר לי על בעיית חשבון שפתר.
ואז האזעקה נדרכה.
בהתחלה קיוויתי שזה ייפסק.
יש לפחות פעם בשבוע התרעות שווא.
אבל הפעם היה צליל ארוך ועצבני ואז הרגשתי עשן אמיתי, כבד ומחניק.
“מעיל.
נעליים.
עכשיו,” אמרתי.
יותם נכנס להלם קצר, ואז רץ לדלת.
לקחתי את המפתחות, הטלפון ופתחתי.
העשן האפור התקמר בתקרה.
מישהו השתעל.
מישהו אחר צעק: “קדימה!
תצאו!”
“מה עם המעלית?” שאל יותם.
לוח המעלית כבוי.
הדלתות סגורו.
“דרך המדרגות.
תהיה לפניי, יד על המעקה.
אל תעצור.”
החדר מדרגות היה מלא אנשים: רגליים יחפות, פיג’מות, ילדים בוכים.
תשע קומות לא נראות הרבה עד שעושים אותן עם ילד קדימה ועשן מאחור.
בקומה השביעית גרון שלי נשרף.
בקומה החמישית הגוף כאב.
בקומה השלישית הלב דפק חזק יותר מהאזעקה.
“אתה בסדר?” השתעל יותם, פנה אליי.
“אני בסדר,” שיקרתי.
“תמשיך לרדת.”
התפרצנו לאולם ואז אל הלילה הקר.
אנשים התקבצו לקבוצות קטנות, חלק עטופים בשמיכות, חלק יחפים.
משכתי את יותם לצד ורכנתי מולו.
הוא הנהן מהר מדי.
“נאבד הכל?”
סקרתי את הרחבה ולא ראיתי את רחל.
“אני לא יודע,” אמרתי.
“אתה חייב להישאר פה עם השכנים.”
“למה?
לאן אתה הולך?”
“אני חייב להוציא את רחל.”
“היא לא יכולה לרדת במדרגות.”
“המעליות מתות.
אין לה דרך לצאת.”
“אתה לא יכול להיכנס שוב.
אבא, יש שריפה.”
“אני יודע.
אבל לא אשאיר אותה שם.”
שמתי לו ידיים על הכתפיים.
“אם היה קורה לך משהו ואף אחד לא היה עוזר לך, לא הייתי סולח.
אני לא אהיה כזה.”
“ואם יקרה לך משהו?”
“אני אהיה זהיר.
אבל אם תלך אחרי, אני חושב גם עליך וגם עליה.
אתה מוגן כאן.
תוכל לעשות את זה בשבילי?”
“אני אוהב אותך,” אמרתי.
“גם אני אוהב,” לחש יותם.
הסתובבתי וחזרתי לבניין שכולם ברחו ממנו.
המדרגות בדרך למעלה צרות וחמות יותר.
עשן נדבק לתקרה.
האזעקה מחלחלת עמוק בראש.
בקומה תשע הריאות שורפות, הרגליים רועדות.
רחל כבר במסדרון על הכיסא שלה, תיק על הברכיים, ידיים רועדות על הגלגלים.
כשהבחינה בי, נשמטו לה הכתפיים מהקלה.
“ברוך הבא,” התנשפה.
“המעליות לא עובדות.
אין לי איך לרדת.”
“בואי איתי.”
“יקירי, לא תוכל לגלגל כיסא גלגלים תשע קומות.”
“לא אגלגל אותך.
אקח אותך בידיים.”
נעצרתי, היד אחת מתחת לברכיים, אחת מאחור ושאלתי.
היא הייתה קלה מהצפוי.
אצבעותיה תפסו לי את החולצה.
“אם תשמט אותי,” רטנה, “אני אחזור להטריד אותך.”
כל מדרגה הייתה מאבק בין הראש לגוף; שמונה, שבע, שש.
הידיים שורפות, הגב צורח, זיעה עוקץ בעיניים.
“תניח אותי רגע,” לחשבה.
“אני חזקה משנראית.”
“אם אניח אותך, אולי לא אצליח להרים שוב.”
הייתה שקטה כמה קומות.
“יותם כבר בחוץ.
הוא מחכה לך.”
זה נתן לי כוח להמשיך.
הגענו לאולם.
הברכיים כמעט קרסו, אבל לא עצרתי עד שהיינו בחוץ.
הושבתי אותה על כסא פלסטיק.
יותם רץ אלינו.
“זוכר את הכבאי מהבית ספר?
נשימות איטיות.
לשאוף מהאף, להוציא מהפה.”
היא ניסתה לצחוק וגם להשתעל.
“תשמע את הדוקטור הקטן.”
ניידות הכבאים הגיעו.
סירנות, פקודות, זרנוקים נפרשים.
השריפה התחילה בקומה 11.
הממטרים כיבו כמעט הכל.
הדירות שלנו נותרו רק עדי עשן.
“גבעתיים: המעליות יישארו מושבתות עד בדיקות.
זה עלול לקחת כמה ימים,” אמר הכבאי.
האנשים נאנחו.
רחל שתקה.
כשאפשר היה לשוב לדירות, הרמתי אותה בחזרה למעלה תשע קומות, יותר לאט, עוצר לנוח בפוד הלנוחה.
היא התנצלה כל הדרך.
“אוף, אני מתעבת להיות עול.”
“את לא עול.
את משפחה.”
יותם הלך בראש, מודיע על כל קומה כמו מדריך תיירות קטן.
התיישבנו, בדקתי תיקי תרופות, מים, טלפון.
“תתקשרי אם את צריכה משהו.
או תדפוק על הקיר.”
“את היית עושה אותו דבר בשבילנו,” אמרתי, אף שידענו שנראה לי unlikely שהיא תגרור אותי תשע קומות.
יומיים הבאים היו טיפולים: קניות, אשפה, סידור השולחן.
יותם חזר להכין שיעורים אצלה, עם עט אדומה כעיט.
הודתה יותר מדי, עד שהתחלתי רק לחייך ולומר: “את תקועה איתנו עכשיו.”
לרגע החיים שוב היו רגועים.
ואז מישהו כמעט שבר את הדלת שלי.
הייתי במטבח, מכין טוסט גבינה.
יותם חרק מול שאלות שברים.
המכה הראשונה זעזעה את הדלת.
יותם קפץ.
שנייה חזקה עוד יותר.
ניגבתי ידיים, ניגשתי לדלת, הלב דופק חזק.
פתחתי חריץ, רגל על הדלת.
מולי גבר בן חמישים ומשהו, פנים אדומות, שיער אפור מסודר, חולצה מגוהצת, שעון יקר, כעס זול.
“אנחנו חייבים לדבר,” נהם.
“בסדר,” אמרתי חרישית.
“מה אפשר לעזור?”
“אני יודע מה עשית.
בזמן השריפה.”
“עשית את זה בכוונה,” ירק.
“אתה חרפה.”
מאחוריי שמעתי את הכיסא של יותם זז.
השתדלתי למלא את דלת הכניסה.
“מי אתה ומה לדעתך עשיתי בכוונה?”
“השארת את הדירה לך.
אתה חושב שאני טיפש?
שיחקת עליה.”
“אמא שלי.
רחל.”
“אתה חושב שאני טיפש?”
“גרתי ליד עשר שנים.
מוזר, אף פעם לא ראיתי אותך.”
“זה לא עניינך.”
“אתה באת אליי.
זה נהיה ענייני.”
“אתה מנצל את אמא שלי, עושה את עצמך גיבור, והיא משנה את הצוואה.
כאלה כמוך תמיד מתנהלים כאילו הם חפים משגה.”
משהו בי קפא ב”כאלה כמוך”.
“עכשיו תלך,” אמרתי בשקט.
“יש פה ילד.
לא אסביר לו.”
הוא התקרב מאוד, אפשר היה להריח קפה ישן.
“לא נגמר.
אתה לא תזכה במה ששלי.”
סגרתי את הדלת.
הוא לא ניסה לעצור אותה.
הסתובבתי.
יותם במסדרון, חיוור.
“אבא, עשית משהו לא בסדר?”
“לא.
עשיתי את הדבר הנכון.
יש אנשים שלא אוהבים לראות כשלא הם עשו זאת.”
“אתה תפגע ממנו?”
“לא יקרה.
אתה בטוח.
זה העיקר.”
חזרתי למטבח.
שתי דקות אחרי, דפיקות שוב.
לא על דלתנו, אלא על של רחל.
פתחתי במהירות.
הוא עמד מולה, מכה באגרוף על הדלת.
“אמא!
תפתחי עכשיו!”
יצאתי למסדרון עם הטלפון, מסך דולק.
“שלום,” אמרתי בקול.
“אני רוצה לדווח על גבר מאיים שמטריד דיירת מבוגרת נכה בקומה תשע.”
הוא קפא, פנה אליי.
“אם תכה שוב את הדלת,” אמרתי, “הקול הזה יהיה אמת.
ויש מצלמות במסדרון.”
הוא רטן וירד במדרגות.
הדלת נסגרה עליו.
הקשתי בעדינות אצל רחל.
“זאת אני.
הוא הלך.
את בסדר?”
הדלת נפתחה חריצים.
הייתה חיוורת.
ידיה רועדות על הכיסאות.
“אני ממש מצטערת,” לחשה.
“לא רציתי שיפריע לך.”
“את לא צריכה להתנצל עליו.
רוצה שאתקשר למשטרה?
למנהל הבניין?”
הייתה רפידה.
“לא.
זה רק יעצבן אותו.”
“זאת אמת מה שאמר?
על הצוואה.
על הדירה.”
עיניה התמלאו דמעות.
“כן.
השארתי לך את הדירה.”
נשענתי על המשקוף, מנסה לעבד את זה.
“למה?
יש לך בן.”
“כי לבן שלי לא אכפת ממני,” אמרה בעצב, בלי כעס.
“אכפת לו רק מהרכוש שלי.
הוא בא רק כשצריך כסף.
מדבר על בית אבות כאילו אני פסולת.”
“אתם דואגים לי.
מביאים מרק.
איתי כשמפחדת.
הרמת אותי תשע קומות.
חשוב לי שהמעט שנשאר לי יילך למישהו שאוהב אותי באמת.
מי שרואה בי יותר מעול.”
“אנחנו אוהבים אותך.
יותם קורא לך סבתא ר’.”
היא חייכה בבכי.
“שמעתי.
אני אוהבת.”
“לא עזרתי בשביל זה.
הייתי עולה גם אם היית משאירה הכל לו.”
“אני יודעת.
לכן אני סומכת.”
הנהנתי.
נכנסתי, רכנתי וחיבקתי אותה.
היא חיבקה בחוזקה.
“את לא לבד,” אמרתי.
“יש לך אותנו.”
“וגם לכם יש אותי,” חייכה.
“שניכם.”
בערב אכלנו אצלה.
התעקשה לבשל.
“הרמת אותי כבר פעמיים.
לא אתן לך להאכיל את הילד בגבינה שרופה.”
יותם ערך שולחן.
“סבתא ר’, מה עם עזרה?”
“אני מבשלת עוד מאז שאבא שלך נולד.
שב או תזכה לתרגיל.”
אכלנו פסטה פשוטה ולחם.
זה היה הכי טעים שטעמתי החודש.
יותם הביט בנו בתורו.
“אז עכשיו אנחנו באמת משפחה?”
רחל הטתה ראש.
“תבטיח שאוכל לתקן לך עברית תמיד?”
הוא נאנח.
“טוב.
נראה לי שכן.”
“אם כך, משפחה.”
המשיך לאכול בחיוך.
יש עדיין מכה במשקוף דלתה, איפה הבן שלה הכה.
המעלית עדיין נאנקת.
המסדרון מריח מלחם שרוף.
אבל כשאני שומע את יותם צוחק אצלה, או שהיא דופקת עם עוגה, השקט כבר מרגיש קל יותר.
לפעמים, קרובי דם לא נמצאים כשבאמת צריך.
לפעמים, השכן חוזר אש בשבילך.
ולפעמים, כשאתה מוריד מישהו תשע קומות אתה לא רק מציל חיים.
אתה פותח את הדלת למשפחה.