המכונית נוסעת בשקט על הכביש הרטוב, ורותם מביטה עמוק אל תוך היער שמלווה את הדרך. בתוך הרכב, בנה יונתן יושב ליד ההגה, ואשתו נעמה לצידו. מחשבות מתרוצצות במוחה איך זה שבנה שלה רוצה לשלוח אותה לבית אבות? איפה היא טעתה בגידולו? אולי לא אהבה אותו מספיק, אך בסופו של דבר תמיד עשתה הכל בעבורו וניסתה להעניק לו ילדות מאושרת. אבל יונתן תמיד התעקש להחזיק בדעות משלו.
בוקר אחד, הוא הגיע עם תיק מלא בחפצים שונים. רותם ישבה במטבח, לוגמת תה ונוגסת בעוגיות. הוא נכנס בביטחון, השליך את התיק על הרצפה ואמר בחיוך:
“טוב, אמא, תתכונני למרכז את יוצאת, יהיה לך הרבה יותר טוב שם.”
“איזה מרכז, יונתן? למה אתה מתכוון?”
“בית אבות. כבר שילמתי מראש לשישה חודשים, ואדאג לשלם גם הלאה. החדר שלך מושלם רק שלך, בלי שותפות. והרופאים שם נהדרים עושים עיסויים וטיפולים, כל הזמן דואגים ללחץ הדם שלך. האוכל מוגש חמש פעמים ביום. בקיצור, אמא, זה גן עדן עלי אדמות.”
” אבל יונתן, אני לא רוצה ללכת לשום בית אבות. אני רוצה להיות איתך, עם המשפחה שלי, ולמות בביתי.”
“אל תעשי בעיות. נעמה ואני חשבנו על הכל, החלטנו ושילמנו מראש. אל תתנהגי כמו ילדה תתלבשי, בואי לאכול.”
ליבה של האם נשבר, דמעה זולגת על פניה השקועות. היא נזכרת כשהיה יונתן קטן, נפצע בברך, חיבק אותה ובכה “אמא, אני לא אעזוב אותך לעולם”. עיניו החומות הביטו עמוק לעיניה הירוקות, וליבה הלם מהאושר, כי הייתה בטוחה שהוא יהיה המשען שלה בעתיד. וזה בדיוק מה שקרה.
פתאום, מנער עם לב חם ועיניים טובות יונתן הפך לאדם אדיש, שמבלי להסס שולח את אמו למוסד הנקרא בית אבות.
בזמן הנסיעה, מחשבות על הרגע בו פגשה לראשונה את אביו של יונתן חוזרות אליה שוב ושוב. זיכרונות על האהבה ממבט ראשון, על הבית והילדים שתכננו יחד. ואז, אהבתה הראשונה נפטרה בזמן שהייתה בהיריון בחודש השישי.
“בעלי, מי עזב אותי? מי?” המחשבות והקריאות לאהבתה שאבדה גוברות וממלאות את מוחה, ודמעות של כאב וחוסר אונים חונקות את גרונה.
