שלוש שנים אחרי, היא מתחרטת קשות…
דלית צרחה על כלתה: קחי את הילד וצאי מהבית. זה לא הילד שלנו! ורן כל כך סמך עלייך! כל מה שנשאר לדפנה לעשות היה לחבק את התינוק ולבכות. ודלית? לאורך כל ההיריון של דפנה היא לא הפסיקה לטעון שהילד לא של רן. רן כבר מזמן הפך ל”בן של אמא” אמיתי, כל חייו היה תחת שלטה של דלית. אפילו הנישואים לא שינו את זה. ודפנה? אין לה איך לשנות מציאות, היא רק הביטה בבעלה בעיניים מלאות דמעות.
רן, למה אתה נותן לאמא שלך להיטפל אליי על כל שטות? מה עשיתי לה?
תתאזרי בסבלנות, יקרה. זו אמא!
אבל מה ששבר את כלתה באמת הייתה אותה אמירה דוקרנית שדלית פלטה: שהתינוק שזה עתה נולד בכלל “לא הבן של רן”. מכאן כבר לא נותר מה לעשות. דפנה ארזה מזוודה, הכניסה בגדים קטנים של התינוק, וחזרה לבית ההורים. אבל מה שבאמת כאב לה היה שרן אפילו לא ניסה לעצור אותה ביום שבו עזבה.
דלית הרגישה מנצחת סוף סוף חוזרת לשגרה שהכירה: רן חוזר מהעבודה, יושבים יחד לארוחת ערב, שותים תה, מדברים בכיף. הכל בדיוק כפי שאהבה לזכור.
ואז, פתאום קרה מה שלא ציפתה לו. לילה אחד, כשחזר רן הביתה מהעבודה, התנפל עליו מישהו במפתן הדלת, סחרר אותו ושדד אותו. למרבה הצער, רן לא התאושש ונסע לעולם שכולו טוב… דלית כמעט השתגעה. כל ערב נכנסה לחדר שלו, נגעה בבגדיו, והדמעות זלגו ללא הפסקה.
ובינתיים, לדפנה דווקא הלך לא רע בכלל. היא נראתה מאושרת, רצה לגן לאסוף את הילד שלה, זכתה לקידום בעבודה, בן-זוג חדש חיכה לה בערב עם אוכל חם, והפעוט שלה התגאה בהישגים שלו בגיל כל כך צעיר! יום אחד, פגשה דפנה את דלית והייתה בשוק. היא נראתה פחות או יותר כמו מישהי שמצאה את ביתה בשדרות רוטשילד, לא נותר ממנה כמעט כלום.
אה… זה רן, נכון? כן, רן אמרה דלית בין דמעות… תסלחי לי. הרסתי לך את המשפחה, וגם את שלי. אני כנראה האדם הכי גרוע בעולם… דפנה פשוט ריחמה עליה. היום היא מרשה לדלית, הסבתא, לפגוש את הנכד שלה מדי פעם.
