שלוש שנים הייתי עם דוד כאשר הוא ביקש ממני לעבור לגור איתו, מה שאומר היה לעבור לבית הוריו בירושלים. לאחר שהתחתנו, הכל התחיל להתדרדר.
חמותי לא הפסיקה להאשים את דוד על כל דבר שעשיתי, וזה יצר מחלוקות וריבים משפחתיים. כל החלטה שלי, אם להישאר לעבוד או להיות בבית, מיד עוררה אצלה ספקות והערות עוקצניות. באחת השבתות, רצינו להישאר לישון קצת, אבל היא פרצה לחדר בצעקות, נוזפת בנו על כך שלא התעוררנו מוקדם. דוד ניסה בכל כוחו להגן עלינו, אבל היא עמדה על כך שזה הבית שלה, והיא קובעת את החוקים.
בערב, דוד אמר שהוא לא מוכן להמשיך ככה יותר, והחל לחפש דירה להשכרה. למרות שהמחירים בתל אביב היו גבוהים מאוד, פשוט לא נשארה לנו ברירה. איך שעברנו, החיים שלנו השתפרו בצורה מורגשת.
אחר כך התחלנו לבדוק אופציה לקנות חלקת קרקע קטנה ליד מודיעין. אבל לא היה לנו מספיק כסף לחפור בור מים, והחלטנו לנסות לבקש עזרה כלכלית מההורים של דוד. אבי נפטר כשהייתי ילדה קטנה מאוד, ואמא שלי, שנותרה לבד במושב בגליל, גידלה את שני אחיי הצעירים באומץ.
התחלנו לבנות את הבית החדש מהיסוד, ואז נתקלנו במסמכים שהראו שהקרקע רשומה על שם חמותי. הייתי בהלם, וצעדתי אל דוד כדי לספר לו. הוא ניסה להרגיע אותי ואמר שזה פורמלי בלבד ההורים שלי שילמו את כל הכסף ובהמשך תעביר לנו את הזכויות.
לא קיבלתי את ההסבר הזה וביקשתי מהחמות לעזוב את ביתנו. חודש גרנו לחוד, אבל דוד התחנן שאנסה עוד פעם אחת, הבטיח שיסדר הכל ושאהיה סבלנית. כמה חודשים לאחר מכן התברר שאני בהריון, סוף סוף חלום ישן התגשם.
כשהבשורה התפרסמה, ניסיתי לחדש את הקשר עם ההורים של דוד, אבל הם לא השתנו. שיחות הטלפון וההזמנות לבוא אליהם ולראות את הילד לא הפסיקו, על אף שביקשתי שיניחו לי לנפשי. חמותי הלכה והחמירה את המתח, וזה הוביל לעוד ועוד מריבות קטנות ביני לבין דוד. הזכרתי לו שוב ושוב את ההבטחות שלו, ואת היחס הבלתי נסבל מהמשפחה.
ואז הגיעה נקודת המפנה. חמותי התקשרה לאמא שלי ופתחה בשיחה על העברת הנכס על שמנו, אבל דרשה מאמא שלי לוותר על חצי משווי הבית. כשאמא שלי סירבה, חמותי נזפה בי, טוענת שאני לא יודעת לעבוד ולא מתאמצת מספיק בחיים.
באותו רגע הבנתי שאין עם מי לדבר, ושהכסף הוא שקובע הכל אצלם. החלטתי די, הם לא יכולים לשלוט בחיים שלי. אני בוחרת לחיות לפי הדרך שלי, ולא לפי מה שהחברה או המשפחה שלהם מצפה ממני.
אין לי שמץ של חרטה על ההחלטה. אני יודעת שאני יכולה לפרנס את עצמי ואת הילד שלי לבד. קרוב לוודאי שבעלי יישאר לגור עם אמא שלו.
האם אני צדקתי?
המעשה שלי אפשר לראותו כבחירה לשים את טובתי והעצמאות שלי לפני הכל במיוחד לאור הקשיים והקונפליקט עם המשפחה המורחבת. לכל אחת יש חיים משלה, ומה שבחרתי, נבע רק מדאגה לי ולילד שלי.
