ילד קטן מתעורר משוועה של אמו

הילד התעורר משאגתה של אמו
הילד התעורר בלילה משאגתה של אמו.
הוא ניגש אל מיטתה, עיניו מלאות דאגה:
אמא, כואב לך?
נמרוד, תביא לי מים בבקשה!
מיד ומיהר למטבח.
כעבור רגע חזר עם כוס מלאה:
הנה, אמא, תשתי!
פתאום נשמעה נקישה בדלת.
ילד, תפתח.
אולי סבתא רחל באה.
נכנסה השכנה, בידיה כוס גדולה.
איך את, שרה?
נגעה במצחה.
יש לך חום.
הבאתי חלב חם עם חמאה.
לקחתי כבר תרופה.
את חייבת להגיע לבית החולים.
שם תטפלו בך טוב.
את צריכה לאכול כמו שצריך, אבל המקרר שלך ריק.
דודה רחל, כבר כל הכסף הלך על התרופות דמעות עלו בעיניי החולה, שום דבר לא עוזר.
לכי לבית החולים.
על מי אשאיר את נמרוד?
חיים של ילד חשובים יותר ליטפה את ראשה טוב, די לבכות!
דודה רחל, מה אני עושה?
אני מזמינה רופא הוציאה את הטלפון.
התקשרה, ביררה הכל.
אמרו שבמהלך היום יבואו.
אם יגיעו, טלי לי לקרוא לנמרוד.
השכנה יצאה למסדרון, והילד אחריה:
סבתא רחל, אמא לא תמות?
לא יודעת.
צריך לבקש מאלוהים שיעזור, אבל אמא שלך לא מאמינה בו.
אלוהים יעזור?
עיניו של נמרוד נצצו באור תקווה.
צריך ללכת לבית הכנסת, לשים נר ולבקש, ואז הוא יעזור.
אני הולכת.
***
נמרוד שב לאמו מהורהר:
נמרוד, בטח אתה רעב, אבל אין לנו כלום.
תביא שני כוסות.
כשהביא, שרה מזגה בהם חלב:
תשתה.
אחרי ששתה, נהיה לו עוד יותר רעב.
שרה ראתה זאת מיד.
בקושי קמה, לקחה מהשולחן את הארנק שלה:
חמישים שקל יש פה.
קנה שתיים בורקסים בדרך, תאכל, אני אכין משהו בינתיים.
לך!
ליוותה אותו לדלת, נשענת על הקיר בדרך.
במקרר היו רק שימורי דגים זולים, מעט מרגרינה, על אדן החלון כמה תפוחי אדמה ובצל אחד.
חייבים לבשל מרק…
הראש הסתובב לה, וישבה מותשת על כסא.
“מה קורה לי?
אין לי כוחות בכלל.
כמעט חצי מחופשה עברה.
הכסף נגמר.
אם לא אחזור לעבודה, איך אקנה לנמרוד ציוד לבית הספר?
בעוד חודש הוא עולה לכיתה א’.
אין איש שיעזור.
והמחלה הזו…
הייתי צריכה ללכת לקופת חולים מיד.
ואם עכשיו יתאשפזו אותי, איך נמרוד יהיה לבד?”
בקושי קמה והתחילה לקלף תפוחי אדמה.
***
הרעב היה עז, אבל מחשבותיו של נמרוד נדדו:
“אמא אתמול לא קמה מהמיטה.
אולי באמת תמות?
דודה רחל אמרה, צריך לבקש מאלוהים עזרה”, הוא פנה אל עבר בית הכנסת.
***
כבר חצי שנה עבר מאז שחזר מהמלחמה.
נס נשאר בחיים.
החל ללכת, אמנם עם מקל, אבל על פצעים כבר לא שם לב.
והצלקות על הפנים?
עכשיו לא אכפת לו, אף אחת לא תתחתן איתו.
עם המחשבות האלה הלך דוד לעבר בית הכנסת.
“צריך להדליק נר בשביל החברים שנפלו.
היום שנה לאותו יום שבו הם נהרגו ואני…
שרדתי.”
לפני עשרים שנה התגייס, עכשיו אזרח, אבל מרגיש שאף אחד לא צריך אותו.
קצבת הנכות מספיקה לחיים, ויש גם כסף מהצבא, אבל בשביל מה כל זה לבד?
מחוץ לבית הכנסת עמדו עניים.
דוד הוציא כמה שטרות של מאה שקל, חילק וביקש:
תתפללו על חבריי, אמיר וזוהר!
נכנס פנימה, קנה נרות, הדליק אותם והתחיל לומר את התפילה שלמד מהרב:
זכר נא, אלוהינו…
בידיו נר ורגעים של זיכרון.
לנגד עיניו חבריו, כמו חיים.
כשסיים, עמד ושקע במחשבות על חייו הבלתי-קלים.
הילד, קטן ורזה, עמד לידו, מחזיק נר זול, לא יודע מה לעשות.
אישה מבוגרת גשתה:
בוא, אני אעזור לך!
הדליקה את נרו, הציבה אותו.
תעשה כך הראתה לו איך לעשות את סימן הצלב, אבל פה היה יד קדישא ותספר לאלוהים למה הגעת.
נמרוד הסתכל ארוכות על התמונה הקדושה, ואז אמר:
תעזור לי, אלוהים!
אמא חולה, אין לי אף אחד חוץ ממנה.
תחלים אותה.
אין לה כסף לתרופות.
אני עוד מעט הולך לבית הספר, אפילו תיק אין לי…
דוד, נרגש, התבונן בילד.
כל הבעיות שלו פתאום נראו קטנות.
רצה לזעוק לעולם:
“קשה להאמין שאין איש שייתן לילד הזה תיק או לאמא שלו תרופה.”
רק הילד הסתכל בתקווה אל התמונה.
ילד, בוא איתי!
אמר דוד בנחישות.
לאן?
נמרוד נבהל מהדוד עם מקל.
נמצא מה אמא שלך צריכה ונלך לבית מרקחת.
באמת?
אלוהים שמע את בקשתך.
נכון?
חייך לעבר התמונה.
בוא!
חייך האיש.
איך קוראים לך?
נמרוד.
תקרא לי דוד.
***
מהדירה נשמעו קולות של אמא והשכנה:
דודה רחל, היא רשמה הרבה תרופות ואמרה שהן יקרות.
מאיפה אמצא ככה כסף?
נשאר לי רק חמש מאות שקל.
הילד פתח את הדלת בהחלטיות.
הקולות דעכו.
השכנה הציצה, נרתעה למראה האיש הזר.
שרה, תראי!
שרה נעמדה המומה.
אמא, איזה תרופות את צריכה?
דוד ואני נלך לקנות.
מי אתה?
שאלה שרה בתדהמה.
הכל יהיה בסדר האיש חייך תני לנו מרשמים!
אבל יש לי רק חמש מאות שקל.
נמצא דרך דוד הניח ידו על כתף הילד.
אמא, תני את המרשמים!
שרה נתנה אותם, ליבה נדבק בלב האיש הזה, פניו מצולקות, אך הוא טוב.
שרה, מה את עושה?
נזכרה השכנה כשהם יצאו.
את לא מכירה אותו בכלל.
דודה רחל, הוא נראה לי בן אדם טוב.
בסדר, שרה, אני הולכת.
***
שרה ישבה וחיכתה לבנה, שיצא עם האיש הזה.
שכחה לגמרי מהמחלה.
ופתאום נפתחה הדלת, נמרוד נכנס ראשון, פניו בוהקות:
אמא, הבאנו תרופה ועוד מלא דברים טעימים לתה!
דוד עמד בפתח, מאושר, חיוך גדול פניו כבר לא נראו כה מפחידים.
תודה רבה!
שרה קדה מעט היכנסו, היכנסו!
דוד התקשה לחלוץ נעליים, ניכר שהיה נרגש.
נכנס למטבח.
שבו!
אמרה שרה.
הוא הסתובב, לא מצא איפה להניח את המקל.
אני אשקיע אותו הניחה במקום נוח לדוד סליחה, אין לי איך להגיש כיבוד…
אמא, קנינו הכל, נמרוד התחיל להניח את המוצרים.
וואי, למה הוצאתם ככה כסף?
שרה חשבה בליב, חצי מהמוצרים היו ממתקים, ראתה את חבילת התה היקרה מיד אני עושה תה.
מיהרה להכין תה, מרגישה כמעט בריאה, או אולי פשוט רצתה להיראות חזקה מול האיש הזה.
וכאילו קרא מחשבותיה, שאל:
שרה, את לא חלשה מדי?
הכל בסדר…
אני אקח תרופה…
תודה לך!
***
כולם שתו תה עם מתוקים, הבטו בנמרוד שמדבר בהתלהבות מדי פעם המבט נפגש, והורגש שבשלושתם טוב לשבת יחד.
אבל כל טוב מסתיים בסוף.
תודה רבה!
דוד קם, לקח את מקלו אני הולך.
תמשיכי להחלים.
תודה ענקית!
שרה קמה גם היא לא יודעת איך להודות לך.
הוא הלך למסדרון, שרה ונמרוד אחריו.
דוד, תחזור שוב?
בוודאי!
כשאמא תבריא, נלך יחד לקנות לך תיק לבית הספר.
***
דוד יצא.
שרה ניקתה את השולחן, שטפה כלים.
ילד, תצפה בטלוויזיה, אני אשכב מעט.
שכבה ונרדמה עמוק.
***
שבועיים עברו.
המחלה נעלמה, כנראה התרופות עזרו.
בימים האחרונים שרה עבדה, אף קראו לה מהחופשה היה לה טוב, הרי יקבלו עליה תשלום.
הגיע כבר אוגוסט, והמשכורת תגיע בקרוב קנתה ציוד לבית הספר לנמרוד.
באותה שבת קמו כרגיל, אכלו ארוחת בוקר.
נמרוד, תתכונן!
נלך לחנות.
קיבלת כסף?
עוד לא, אבל שבוע הבא.
לקחתי הלוואה של אלף שקל, בדרך נחזור עם כמה דברים.
התארגנו, ואז נשמע צלצול מהאינטרקום.
מי זה?
שאלה שרה.
שרה, זה דוד…
רצתה להגיד עוד משהו, אבל האצבע כבר לחצה על הכפתור לפתוח.
אמא, מי בא?
נמרוד יצא מהחדר.
דוד!
שרה לא הסתירה את שמחתה.
יש!
דוד נכנס, נשען על מקל, אבל…
איך השתנה.
מכנסיים יקרים וחולצה מושקעת, תספורת אופנתית.
דוד, חיכיתי לך, אמר נמרוד.
הבטחתי, עיניו זהרו שלום, שרה!
שלום, דוד!
המעבר הלא-מאוזן ל”תְּ” הדהים ושימח את שניהם.
אתם מוכנים?
בואו!
לאן?
שרה עדיין מופתעת.
נמרוד צריך ציוד לבית הספר.
דוד, אבל…
הבטחתי לנמרוד, ומבטיחים מקיימים.
***
שרה תמיד חיפשה את הציוד הכי זול בחנויות לא היה לה כסף, לא משפחה, לא בעל.
חוץ מהבחור מהמכללה, שנעלם.
עכשיו ליד איש קונה הכל לנמרוד לא נמנע מלהסתכל על מחירים, רק מתייעץ איתה.
עמוסים, חזרו במונית.
שרה רצתה לברוח למטבח.
שרה, דוד עצר אותה בואי נצא כולנו לטייל, נאכל יחד צהריים.
אמא, יאללה!
נמרוד רץ אליה.
***
אותו לילה שרה לא הצליחה להירדם, עיניה חזרו שוב ושוב לתמונות מהיום.
עיניו המלאות אהבה.
ובין מחשבה ללב, התקיים דו-שיח:
“לא יפה, חגור”, אמר השכל.
“יש בו טוב, הוא אוהב אותי”, השיב הלב.
“בחמישה-עשר שנה יותר ממך.”
“ומה?
הוא כמו אבא לנמרוד.”
“עוד תמצאי רווק יפה וחטוב.”
“לא צריך.
היה לי כזה.
רוצה בטוב ובאמין.”
“תמיד חלמת על אחר.”
“עכשיו מחפשת כזה.”
“כל כך מהר את משנה?”
“מצאתי אותו…
אני אוהבת אותו!”
***
חתונתם נערכה בבית הכנסת בו נפגשו דוד ונמרוד לפני שלושה חודשים.
דוד ושרה עמדו מול הארון קודש, המקל כבר לא היה בידיו, ונמרוד הביט בדמות הקדושה, אותה זכר מהבקשה שלו לפני חודשים.
ואז אמר מכל הלב:
תודה לך, אלוהים!