קרה שלא נישאתי וגם אין לי ילדים. כך התנהלה חיי בצורה קצת מוזרה. עכשיו אני בן חמישים ושבע. לאחרונה היה לי יום הולדת. חגגנו אותו רק אני ואמא שלי, יחד בבית. אין לי את מי להזמין. אין לי חברים, ואמא שלי ואני גם ללא קרובי משפחה נוספים.
אנחנו גרים יחד ותמיד עוזרים זה לזה. אמא שלי כבר בת שמונים ושש. אין לי מושג מה אעשה ביום שבו היא כבר לא תהיה איתי. אבל בינתיים אמא שלי מרגישה טוב! אף שהיא מתבגרת עם השנים ובריאותה נחלשת לאט־לאט, היא לא מוותרת אפילו קצת. היא אפילו יוצאת לבד לטיולים בשכונה.
אני כבר בפנסיה, אך ממשיך לעבוד כי הפנסיות שלנו לא מספיקות לחיים נורמליים בישראל. אבל אני לא מיואש, ואני שמח שיש לי את אמא היקרה שלי לידי. בסופו של דבר יש אנשים שחיים הרבה יותר גרוע. יש כאלה שאין להם דירה, או קרובים, ואין להם גם שקל בכיס.
אבל אני ואמא שלי חיים בשקט ובשלום. בערב אנחנו שותים תה יחד, סורגים, צופים בסרטים ובסדרות האהובות עלינו. בסופי שבוע אני אופה עוגות ומזמין שכנים אלינו. הם מספרים לנו על המשפחה שלהם. אני שמח לראות אחרים שמחים, ומתפלל שאני ואמא שלי נזכה לחיים טובים ושנצליח להימנע מצרות.
כך אנחנו חיים. אני רוצה שהחיים האלה ימשיכו עוד הרבה זמן בשבילי ובשביל אמא שלי…
