הנער התעורר לקול הגניחה של אמו

התעוררתי לפנות בוקר מהאנחה של אמא שלי, נעמה.
קמתי מהמיטה והלכתי אליה.
“אמא, כואב לך?” שאלתי בחשש.
“אמירי, תביא לי קצת מים,” ביקשה בקול חלש.
“כן, תכף,” מיהרתי למטבח, חזרתי אחרי רגע עם הכוס.
“קחי, אמא, תשתי,” הגשתי לה את הכוס בזהירות.
פתאום נשמע דפיקה בדלת.
“אמיר, תפתח, אולי סבתא מרים הגיעה,” אמרה אמא.
נכנסה השכנה, מחזיקה ביד כוס גדולה.
“מה שלומך, נעמה?” נגעה במצח שלה.
“יש לך חום.
הבאתי לך חלב חם עם שמן.”
“אני כבר שתיתי תרופות,” לחשה אמא.
“צריך ללכת לבית חולים, שיתנו טיפול ותאכלי כמו שצריך, המקרר שלך ריק.”
“מרים, כל הכסף שלי הלך על תרופות,” נפלו דמעות בעיניה.
“שום דבר לא עוזר.”
“את חייבת להתאשפז.”
“ואת מי אשאיר עם אמיר?”
“ואם תמותי, על מי הוא יישאר?
עוד לא מלאו לך שלושים, אין לך בעל, אין לך כסף,” מרים ליטפה אותה בעדינות.
“די, אל תבכי!”
“מה לעשות, מרים?”
“אני מתקשרת לרופא,” הוציאה את הטלפון.
דיברה עם המזכירות, ביררה הכול.
“יעבור היום.
כשיגיעו, תקרא לי ואתלווה אליכם.”
מרים יצאה, ואני הלכתי אחריה.
“סבתא מרים, אמא לא תמות?” שאלתי בחרדה.
“לא יודעת.
תבקש מאלוהים שיחזיק אותה, אמא שלך לא מאמינה בו.”
“ומי זה אלוהים?
הוא באמת יעזור?” אור תקווה נדלק בעיניי.
“צריך ללכת לבית כנסת, להדליק נר ולבקש ממנו שיעזור.
אני הולכת.”
חזרתי אל אמא, מהורהר.
“אמיר, בטח אתה רעב, ואין לנו כלום.
תביא שתי כוסות.”
אמא מזגה חלב לשתי כוסות.
“תשתה!”
לגמתי, אבל הרעב התגבר.
נעמה ראתה את זה מיד, קמה בקושי, לקחה את הארנק.
“יש לי חמישים שקלים.
לך תקנה שני בורקסים ותאכל בדרך, אני אנסה להכין משהו.”
ליוותה אותי לדלת והתקדמה למטבח.
במקרר רק שימורים, מעט חמאה, על החלון תפוח אדמה ובצל.
“צריך להכין מרק…”
הראש הסתובב לה, והיא צנחה על כסא.
“מה קורה לי?
אין לי כוח.
כמעט חצי מהחופשה עברה, הכסף נגמר.
אם לא אחזור לעבודה, איך אכין את אמיר לבית הספר?
עוד חודש הוא עולה לכיתה א’.
אין משפחה, אין עזרה.
ולמעלה כל המחלה הזאת.
היה צריך ללכת לקופת חולים מיד.
עכשיו, אם יאשפזו אותי, איך אמיר יישאר לבד?”
התאמצה, התחילה לקלף תפוח אדמה.
הרעב הציק לי מאוד, אבל המחשבות שלי היו במקום אחר:
“אמא לא קמה מהמיטה כל היום.
אולי באמת תמות?
מרים אמרה שצריך לבקש מאלוהים.”
החלטתי ללכת לכיוון בית הכנסת.
***
יואב חזר מהצבא לפני חצי שנה.
נשאר בחיים בנס.
עכשיו הוא מסתובב עם מקל, הצלקות על הגוף והפנים לא מטרידות אותו, הוא כבר התרגל.
לא מתחתן בגילו, ככה הוא מסתובב בדרכו לבית הכנסת.
צריך להדליק נר לזכר החברים שנפלו במלחמה היום שנה בדיוק.
הוא חי, והם כבר לא.
הוא גויס לפני עשרים שנה.
חזר עכשיו, כבר לא חייל.
יש לו פנסיה טובה וגם כסף בחשבון לשתי חיים נוספים.
אבל למה?
לבד, הכל ריק.
בכניסה לבית הכנסת עמדו עניים.
יואב נתן להם כמה שטרות מאה שקלים וביקש:
“תגידו תפילה בשביל החברים שלי, דודי ורן!”
נכנס והדליק נרות, התפלל תפילה שלמד מהרב:
“ברוך אתה ה’ אלוקינו…”
התגונן, מבקש, נזכר בחברים ובחייו הקשה.
לידו עמד ילד קטן ורזה, עם נר זול ביד.
הסתכל ולא ידע מה לעשות.
ניגשה אליו אישה מבוגרת:
“אני אעזור לך, ילד.”
הדליקה את הנר, שמה אותו על החנוכיה.
“ככה תעשה סימן, ותספר לאלוהים למה באת.”
אמיר הסתכל ארוכות על התמונה, ואז אמר:
“אלוהים, תעזור.
אמא שלי חולה, אין לי אף אחד חוץ ממנה.
תעשה שהיא תבריא.
אין לי כסף לתרופות, וגם אין לי תיק לבית ספר…”
יואב התבונן בילד בריכוז.
פתאום הבעיות שלו, שהיו ענקיות לפני רגע כבר לא אומדות כלום.
רצה לצעוק לכל העולם:
“האם איש לא יכול לעזור?
לקנות לאמא תרופה, לו עצמו תיק לבית ספר?”
הילד חיכה לנס, מסתכל למעלה.
“ילד, בוא איתי!” אמר יואב.
“לאן?” פוחד מהדמות הגברית והמקל.
“אברר איזו תרופות אמא שלך צריכה ונלך לבית מרקחת.”
“באמת?” עיניו נוצצות.
“אלוהים שמע את הבקשה שלך.”
“באמת?” נשם בשמחה.
“בוא!
איך קוראים לך?”
“אמיר.”
“אני, תקרא לי דודי יואב.”
***
בדירה נשמעו דיבורים של אמא והשכנה:
“מרים, כתבה לי מלא תרופות והרופא אמר שהן יקרות.
מאיפה אביא כסף?
נשאר לי רק חמש מאות שקל.”
אמיר פתח את הדלת בביטחון.
השתיקה נפלה.
מרים הציצה, נבהלה מהזר.
“נעמה, תשימי לב!”
נעמה הסתכלה וגם נבהלה.
“אמא, אילו תרופות את צריכה?
דודי יואב ואני נלך לקנות.”
“מי אתה?” שאלה באי-אמונה.
“הכל יהיה בסדר,” יואב חייך, “תתני את המרשמים.”
“אבל יש לי רק חמש מאות שקל.”
“אני ואמיר נמצא את הכסף,” שם יד על כתף אמיר.
“אמא, תתני לנו את המרשמים!”
נעמה מסרה.
מרגישה שבליבו של האיש הזה יש טוב.
“נעמה, מה את עושה?” התעוררה מרים כשיצאו מהדירה, “את לא יודעת מי הוא!”
“מרים, נדמה לי שהוא בן אדם טוב!”
“אני הולכת.”
נעמה ישבה וחיכתה לאמיר שחזר עם האיש הזר, שכבר הפך לבן ברית.
דלת נפתחה, אמיר נכנס בפנים בוהקות:
“אמא, קנינו לך תרופות וגם ממתקים.”
יואב עמד בדלת, מחייך כאמיר.
“תודה רבה!” נכנסה נעמה להתרגש, “תיכנסו, תיכנסו!”
יואב התקשה להוריד נעליים, ניכר שהוא מתרגש, נכנס למטבח.
“זה בסדר, אני אעזור,” סדרה את המקל כך שיוכל להגיע.
“אין לי איך לכבד אתכם.”
“אמא, קנינו הכול,” אמיר הניח על השולחן את שקיות המצרכים.
“וואו, לא הייתם צריכים,” נעמה הרגישה שרוב המצרכים ממתקים מיותרים, אבל ראתה שקית של תה משובח “אני אכין תה.”
מיהרה להכין תה.
הרגישה שהמחלה נסוגה, ואולי לא רצתה להיראות חולה מול יואב.
והוא, קלט את מחשבותיה.
“נעמה, את בקושי עומדת על הרגלים.”
“אני בסדר, אשתה תרופה.
תודה!”
הם שתו תה ריחני עם ממתקים, הקשיבו לאמיר מדבר בהתלהבות.
לפעמים המבט שלהם נפגש כולם הרגישו נעים לשבת יחד, אבל כל טוב מסתיים.
“תודה רבה,” יואב קם, לקח את מקלו.
“אני הולך.
את צריכה טיפול.”
“תודה לך,” נעמה קמה, “אני לא יודעת איך להודות.”
יואב נפרד, נעמה ואמיר אחריו.
“דודי יואב, תחזור שוב?”
“כמובן.
כשאמא שלך תבריא, נלך יחד לקנות תיק לבית ספר.”
יואב הלך.
נעמה סידרה את השולחן, שטפה כלים.
“אמיר, תראה טלוויזיה, אני אשכב קצת.”
נחה וישנה עמוק.
***
שבועיים חלפו.
המחלה עברה התרופות עזרו.
נעמה עבדה בימים האחרונים, ובסוף החודש תשלם.
כבר אוגוסט, צריך להכין את אמיר לבית הספר.
בבוקר שבת קמו כרגיל, אכלו ארוחת בוקר.
“אמיר, נתארגן, נלך לחנות, נראה מה צריך לבית הספר.”
“כבר קיבלת כסף?”
“עוד לא, אקבל בשבוע הבא.
גייסתי אלף שקל, נקנה מעט אוכל.”
התארגנו.
פתאום נשמע צלצול באינטרקום.
“מי זה?” שאלה נעמה.
“נעמה, זה יואב…”
לפני שסיים, לחצה על כפתור פתיחת הדלת.
“ממי זה?” שאל אמיר.
“דודי יואב!” לא הצליחה להסתיר את שמחתה.
“יש!”
נכנס, עם מקל, אבל לבוש בבגדים יקרים ותספורת חדשה.
“דודי יואב, חיכיתי לך,” קפץ אליו אמיר.
“הבטחתי, לא?” חייך לעבר נעמה.
“שבת שלום, יואב!”
מעבר טבעי ל”אתה” שימח את שניהם.
“מוכנים?
נצא עכשיו!”
“לאן?” נעמה עוד מתבלבלת.
“אמיר עולה לבית הספר.”
“להביא תיק וכל מה שצריך.”
“אני הבטחתי, צריך לקיים.”
***
נעמי תמיד בחרה את הפריטים הזולים ביותר, לא משנה היכן לא היה כסף, לא היה משפחה, לא היה בעל.
האיש היחיד שאהבה בקולג’, פשוט נעלם.
ועכשיו ליד איש שמביט בילדה בהתלהבות, קונה לו כל מה שצריך בלי לחשוב על המחיר, רק מתייעץ איתה.
עמוסים במתנות, חזרו במונית הביתה.
נעמה רצה למטבח.
“נעמה,” עצר אותה יואב, “בואי, נטייל קצת, נאכל בחוץ.”
“אמא, בואי!” משך אותי אמיר.
בלילה ההוא לא הצלחתי להירדם.
תמונות מהיום הזה שוב ושוב עברו לי בראש.
עיניו, כל כך מלאות אהבה.
הלב והראש התווכחו ביניהם:
“לא יפה ולא צעיר,” אמר המוח.
“יש בו טוב והוא אוהב אותי,” ענה הלב מיד.
“גדול ממך בחמש-עשרה שנה.”
“ומה?
הוא כמו אבא עבור אמיר.”
“את יכולה למצוא בחור יפה וצעיר.”
“לא, תודה!
מספיק לי את הקודם.
אני רוצה טוב ואמין.”
“תמיד חלמת על בעל אחר.”
“עכשיו אני חולמת עליו!”
“משנה דעות כל כך מהר?”
“פשוט מצאתי, אני אוהבת אותו!”
***
החתונה שלנו נערכה באותו בית הכנסת שבו יואב ואמיר נפגשו שלושה חודשים קודם.
נעמה ויואב עמדו יחד לפני הארון, בלי מקל, ואמיר הביט בתמונה של אותו קדוש, לו התפלל, ואמר בהתרגשות:
“תודה לך, אלוהים!”