נזכר אני בסיפורו של אפרים, שנולד וגדל בכפר קטן בגליל. אופיו היה נעים ואדיב, כל מי שפגש בו אהב אותו. כשמלאו לו שמונה־עשרה, החליט לעבור לעיר חיפה כדי למצוא עבודה מכובדת, אף על פי שמשפחתו ניסתה להניא אותו מהמהלך. הם סברו שיוכל להשתלב בכפר ולפרנס עצמו, אך אפרים היה עקשן ולא שם ללבם.
אמו, רות, גידלה אותו לבדה לאחר מות אביו בטרם עת, לא רצתה שירחק ממנה. אף על פי כן, אפרים המשיך בלימודיו והפך להיות מכונאי רכב מיומן. מרבית הכנסותיו שקל אחרי שקל שלח לאמו, כדי שתוכל להתקיים בנחת. אפרים נשא לאישה את אלמה, אך הנישואין לא האריכו ימים וחמש שנים לאחר מכן התגרשו, משום שאלמה לא הייתה שבעת רצון ממצבם הכלכלי. למרות זאת, אפרים היה אהוב בקרב חבריו ומשפחתו.
אפרים לא מצא עצמו בעיר הגדולה; נוכח לדעת שהכול נמדד בכסף, ושהבעיות נפתרות לעיתים קרובות דרך ארנק. בכל ליבו התגעגע לחיים פשוטים ועמוקים יותר, מלאי משמעות.
בשיחותיו הטלפוניות עם רות, הציעה לו לשוב לכפר, שם הזדמנויות תעסוקה רבות מחכות לו. אף הציעה שישקול שידוך עם ידידת המשפחה, דיינה. ליבו של אפרים נטה לדיינה, אך גם אשתו השנייה היתה מתושבות העיר והיא עזבה אותו בשל קשיי מחייה.
כשהגיע לגיל ארבעים, החליט לשוב לכפר ילדותו ומצא משרה במפעל לעיבוד עץ. שינוי זה הביא עמו שלווה ושמחה גדולה סוף סוף גילה את ערכו האמיתי של החיים בקהילה שבה כולם נשענים זה על זה. אפרים נפגש מחדש עם דיינה והשניים נישאו. לא עבר זמן רב ונולד ילדם הראשון.
החשוב מכל, שיבתו של אפרים לכפר הייתה מקור נחת ואושר רב לרות אמו. הוא הבין את משמעות האמרה במקום שיש אנשים, יש רווח. בתוך הקהילה החמימה, כשמסביבו תמיכה ועזרה הדדית, מצא אפרים את הסיפוק האמיתי ואת תחושת התכלית שחיפש כל חייו.
