התחתנתי רק שלושה חודשים אחרי שסיימתי את התיכון. הייתי בסך הכל בת 18, עם התלבושת עדיין תלויה בארון וראש מלא באשליות.

התחתנתי שלושה חודשים אחרי שסיימתי תיכון.
הייתי רק בת 18, החולצה של התיכון הזה עוד תלויה בארון, הראש שלי מלא חלומות ותמימות.
בבית כולם ידעו שיש לי חבר.
ההורים שלי התעקשו שאחכה, שאלמד, שאתן לעצמי את ההזדמנות שהם כל כך רצו בשבילי ללכת ללמוד באוניברסיטה.
אבל לא הקשבתי.
התחתנתי עם גבר שגדול ממני בחמש שנים, משוכנעת שאהבה אחת מספיקה להכל.
עברנו לגור בחדר שכור ברמת גן, עם מיטה מושאלת, תנור ישן ומקרר שטרטר כמו אוטובוס בדרום תל אביב.
השנים הראשונות היו מרוץ בלתי נגמר מול עייפות.
בגיל עשרים כבר הייתי בהריון עם הבת הראשונה שלי, רותם, ולא עבר זמן רב ונולד גם השני, עומר.
הוא עבד תקופה, חזר הביתה מותש, עצבני, לפעמים בלי כל השכר שקיוונו לקבל.
אני הפכתי פלאים: מדללת את האורז, חוסכת בשמן, למדתי לבשל עדשים בעשרה סוגים שונים.
כיבסתי ביד, סחבתי דליים מים, ישנתי מעט.
אף פעם לא אהבתי לדבר על הקשיים שלי.
מבחוץ נראיתי אישה רגועה, מסודרת, מוצלחת בשידוך.
בפנים הייתי עייפה מהקצוות.
אחרי חמש שנות נישואים, כבר עם דירה קטנה משלי דירת עמידר הכל קרס.
שמעתי שיש לו קשר עם אישה נשואה.
זה לא היה שמועה בלבד.
הבעל שלה התחיל לחפש אותו, לשלוח הודעות, להגיע ממש קרוב לבית שלנו.
בוקר אחד הוא ארז את הבגדים, אמר שצריך לנסוע לכמה ימים, ומעולם לא חזר.
הוא לא עזב, הוא פשוט נעלם, והשאיר אותי לבד עם רותם ועומר, חשבונות, דירה שצריך לתחזק וכל האמהות שלי.
אז התחיל בעצם החיים שלי כאמא חד-הורית.
התחלתי לעבוד בניקיון בבית ספר יסודי ברמת השרון.
קמתי בארבע וחצי, השארתי אוכל מוכן במחציתו, העירתי את הילדים, הפקתי אותם אצל אמא שלי טובה, והגעתי לבית הספר.
המשכורת בקושי הספיקה לדברים הבסיסיים.
היו חודשים שבחרתי בין לשלם מים לבין לקנות נעלים לילדים.
היו שבועות של לחם וקטניות, אורז עם ביצה, מרק מדולל.
אף פעם לא ביקשתי עזרה.
שתקתי והמשכתי.
אמא שלי טובה הייתה משענת שלי.
אספה את הילדים מהגן, האכילה אותם, רחצה אותם, למדה איתם.
אני חזרתי הביתה ערב, שבר כלי אדם, כאב בגב.
לפעמים ישבתי על המיטה ושתקתי בדמעות, שלא ישמעו.
לא רציתי שיגדלו וירחמו עלי.
ובינתיים הוא לא חזר.
לפעמים היו הודעות סליחה, הבטחות ריקות אך תמיכה כספית הגיעה רק כשבחר לראות בכך חובה.
למדתי לא לסמוך על זה.
מכרתי ביטוח כדי לתקן את הגג, עבדתי שעות נוספות במשרדים, נתתי שיעורים פרטיים בצילום (למדתי בעצמי).
בימי ראשון הייתי מכבסת ביד עד מאוחר, כי לא הייתה לי מכונת כביסה.
השנים חלפו.
רותם גדלה, ראתה איך אמא שלה יוצאת מוקדם, חוזרת מאוחר, למדה על אחריות מגיל קטן.
עומר הפך ילד מסודר, רציני, דואג.
לא היה לי חיים חברתיים, לא זמן לפגישות, טיולים או חופשות.
השקט שלי היה לילות שבהם כולם ישנים.
ביום שרותם סיימה לימודי משפטים, בכיתי כמו שמעולם לא בכיתי.
ראיתי אותה במדים, עם כובע, בטוחה בעצמה, מדברת יפה, ונזכרתי בילדה בת 18 שהניחה את החלום בצד בגלל אהבה.
הרגשתי שהקרבה שלי לא הייתה לשווא.
כשעומר סיים קורס קצינים והתגייס גבוה, במדים לבנים הרגשתי את הגוש בגרון.
היום אני מסתכלת אחורה, עדיין מופתעת ממה ששרדתי.
הייתי אמא חד-הורית רוב חיי האמהות שלי.
גידלתי את הילדים בעבודה קשה, משמעת ואהבה.
אף אחד לא נתן לי כלום.
אף אחד לא סחב אותי על הידיים.
ובכל זאת הנה אנחנו כאן.