התחתנתי רק שלושה חודשים אחרי שסיימתי את התיכון. הייתי בת 18 בלבד, עם התלבושת של בית הספר עדיין תלויה בארון וראש מלא באשליות.

התחתנתי שלושה חודשים אחרי שסיימתי את התיכון.
הייתי בת שמונה עשרה, עם החולצה הלבנה עדיין מקופלת בארון, וראש מלא חלומות שאף אחד לא יכול לשבור.
בבית כולם ידעו שיש לי חבר ההורים ביקשו שאמתין, שאלמד, שאנצל את ההזדמנות שהם היו מוכנים לתת לי ללמוד באוניברסיטה.
לא שמעתי בקולם.
התחתנתי עם גבר שחמש שנים מבוגר ממני, מלאה באמונה שהאהבה תחזיק הכל.
עברנו לגור בחדר שכור בבת ים, מיטה שקיבלנו מהדוד, תנור ישן ומקרר שעשה רעש כמו קומביין בשדה.
השנים הראשונות היו מרוץ תמידי מול העייפות.
בגיל עשרים כבר הייתי בהריון עם הבת הבכורה, ובקרוב אחר כך בא הילד השני.
הוא עבד פה ושם, חזר עייף, עצבני, לעיתים קרובות בלי משכורת מלאה.
אני עשיתי ניסים במטבח: הדללתי את האורז, חסכתי בשמן, למדתי להכין עדשים בעשרה סגנונות שונים.
כיבסתי ביד, סחבתי דליים מים, ישנתי מעט.
תמיד הצגתי עצמי כאישה רגועה, מסודרת “נשואה טוב”.
בתוכי הייתי גמורה, מותשת.
אחרי חמש שנות נישואין, כשהייתה לנו כבר דירה קטנה דיור ציבורי ברמת גן הכל קרס בפתאומיות.
התחילו רינונים: אמרו שיש לו קשר עם אישה נשואה.
אלה לא היו רק שמועות; הבעל שלה התחיל לחפש אותו, לשלוח הודעות, להופיע בסביבת הבית שלנו.
בוקר אחד הוא ארז בגדים, אמר שהוא נוסע “לכמה ימים”, ולא חזר יותר.
הוא לא רק עזב.
הוא השאיר אותי לבד עם שני ילדים קטנים, חשבונות לתשלום, בית שדורש תחזוקה.
אז התחיל באמת החיים שלי.
הפכתי להיות אמא חד הורית.
מצאתי עבודה כעוזרת ניקיון בבית ספר יסודי.
קמתי בארבע וחצי לפנות בוקר, השארתי אוכל חצי מוכן, העירתי את הילדים, הפקדתי אותם אצל אמא שלי, וצעדתי לעבודה.
המשכורת לא יותר מכמה אלפי שקלים הספיקה רק להכרחי.
היו חודשים שבהם הייתי צריכה לבחור אם לשלם מים או לקנות נעליים לילדים.
שבועות של לחם ושעועית, אורז עם ביצה, מרק דליל.
לא ביקשתי עזרה מאף אחד.
נשכתי שפתיים והמשכתי הלאה.
אמא שלי הייתה העוגן שלי.
היא אספה את הילדים מהגן, האכילה אותם, רחצה אותם, עזרה בשיעורים.
אני הגעתי בערבים, שבורה מעייפות וכאבי גב.
לפעמים ישבתי על המיטה ובכיתי בשקט, שלא ישמעו אותי.
לא רציתי שיגדלו מתוך רחמים כלפי אמא שלהם.
בינתיים הוא לא שב.
לעיתים שלח הודעות סליחות, הבטחות שמעולם לא קיים.
המזונות הגיעו כשבא לו אם בכלל.
למדתי לא לסמוך על זה.
מכרתי ביטוחים כדי לתקן את הגג, עבדתי שעות נוספות במשרדים, נתתי שיעורים פרטיים בצילום (לימדתי את עצמי).
ביום ראשון כיבסתי ביד עד מאוחר, כי לא היה לי מכונת כביסה.
השנים חלפו.
הבת שלי גדלה, ראתה את אמא שלה יוצאת מוקדם, חוזרת מאוחר, למדה אחריות מגיל קטן.
בני הפך להיות ממושמע, רציני, מגן.
לא היה לי חיים חברתיים.
לא היה לי זמן לדייטים או לטיולים, ולחופש.
החופשות שלי היו הלילות השקטים כשהם ישנים.
ביום שבו הבת שלי סיימה תואר במשפטים, בכיתי כמו שמעולם לא בכיתי.
ראיתי אותה עם גלימה וכובע, מלאה ביטחון, דוברת עברית רהוטה, ונזכרתי בעצמי הנערה בת שמונה עשרה שוויתרה על הלימודים בשביל אהבה.
הרגשתי שבאיזשהו מקום הקורבן שלי לא היה לשווא.
וכשבני סיים קורס קצינים עומד זקוף עם מדים מבהיקים הרגשתי שוב את המחנק הזה בגרון.
היום, כשאני מביטה אחורה, אני עדיין מתפלאת על כל מה ששרדתי.
הייתי אמא חד-הורית כמעט כל תקופת ההורות שלי.
גידלתי את הילדים בעבודה קשה, משמעת ואהבה.
אף אחד לא נתן לי דבר.
אף אחד לא הרים אותי.
ובכל זאת הנה אנחנו כאן.