הנער התעורר משוועת אמו

התעוררתי הבוקר מהאנחות של אמא.
קמתי מהמיטה, וניגשתי אליה:
אמא, את מרגישה לא טוב?
נעמי, תביאי לי קצת מים, בבקשה.
עכשיו, עניתי ורצתי למטבח.
כעבור רגע חזרתי עם כוס מים מלאה:
הנה, אמא, תשתי!
פתאום נשמעו דפיקות בדלת.
נעמי, תפתחי, נראה לי שסבתא יהודית באה.
השכנה יהודית נכנסה, מחזיקה ביד כוס גדולה.
איך את מרגישה, רחלי?
נגעה במצחה.
יש לך חום גבוה.
הבאתי לך חלב חם עם טיפה שמן.
לקחתי את התרופות שלי.
את צריכה ללכת לבית החולים, שם יטפלו בך כמו שצריך.
חשוב גם לאכול טוב, אבל המקרר שלך ריק.
יהודית, כל הכסף שלי הלך לתרופות, עיניה של רחלי התמלאו דמעות.
שום דבר לא עוזר לי.
תשכבי בבית חולים.
אבל למי אני אשאיר את נעמי?
למי תשאירי אותה אם תמותי?
את עדיין לא בת שלושים, אין לך בעל, אין כסף, ליטפה את ראשה.
מספיק, אל תבכי!
יהודית, מה לעשות?
אני מתקשרת לרופא, הוציאה את הטלפון והתקשרה.
אמרו שיבואו במשך היום.
כשיגיעו אלי, נעמי תוכל לבוא איתי.
יהודית יצאה, ואני הלכתי אחריה:
סבתא יהודית, אמא לא תמות?
אני לא יודעת.
צריך לבקש עזרה מה’, אבל אמא שלך לא מאמינה.
הוא באמת עוזר?
תבקשי בבית הכנסת, תדליקי נר ותבקשי מה’, הוא יעזור.
אני הולכת.
***
חזרתי לאמא, מהורהרת.
נעמי, אולי את רעבה, ואין לנו כלום בבית.
תביאי שתי כוסות.
כשחזרתי, רחלי מזגה חלב לשתיהן:
תשתי, מתוקה.
שתיתי, אבל הרעב רק גבר.
אמא הבינה מיד.
בעמל רב קמה, לקחה את הארנק שלה מהשולחן:
הנה חמישים שקל.
תלכי למכולת, תקני שתי לחמניות ותאכלי בדרך.
אני אנסה לייצר משהו מן הסתם.
לכי!
ליוותה אותי עד הדלת ונשענה על הקיר בדרכה למטבח.
במקרר רק כמה שימורי דגים זולים, מעט מרגרינה, על אדן החלון שתי תפוחי אדמה ובצל.
צריך לבשל מרק…
הראש הסתחרר והיא התיישבה בעייפות על הכסא:
«מה קורה לי?
אין לי כוחות בכלל.
כמעט חצי חופשה כבר עברה.
אין כסף.
אם לא אחזור לעבודה, איך אכין את נעמי לכיתה א’?
אין משפחה, אין מי שיעזור.
והמחלה הזו…
הייתי צריכה ללכת ישר לרופא.
עכשיו, אם אשאר בבית החולים, מי ידאג לנעמי?»
בעמל הרימה את עצמה והתחילה לקלף תפוחי אדמה.
***
הייתי רעבה מאוד, אבל המחשבות שלי היו במקום אחר:
«אמא אתמול לא קמה מהמיטה בכלל.
אולי באמת תמות?
יהודית אמרה לבקש עזרה מה’.» עצרתי פתאום ופניתי בדרך לבית הכנסת.
***
כבר חצי שנה עבר מאז שחזר מלבנון.
נשאר חי בנס.
מאז התחיל קצת ללכת, עם מקל.
הפצעים מסביב לגוף כבר לא מטרידים אותו.
והצלקות בפנים?
עכשיו זה לא משנה, אף אחת כבר לא תתחתן איתו, ככה הרגיש יונתן בדרך לבית הכנסת.
צריך להדליק נר לזכר החברים.
יום השנה לנפילתם, והוא ניצל בנס.
התגייס לפני עשרים שנה, ועכשיו אזרח.
איך כואב להרגיש לא שייך.
קצבת הנכות גבוהה, מספיק לחיים טובים, ופיקדון מהצבא מחכה בבנק.
אבל מה הטעם כשאתה לבד?
מחוץ לבית הכנסת עמדו עניים.
יונתן שלף שטרות של מאה שקל וחילק להם וביקש:
תתפללו על החברים שלי, רועי ואביעד!
נכנס, קנה נרות, הדליק והתחיל להתפלל, כמו שלימד אותו הרב:
זכור, אלוהינו…
חצה את עצמו, ולפני עיניו עמדו החברים, כמו חיים.
כשסיים, עמד בשקט והרהר בחייו הקשים.
בפינה עמד ילדה רזה, מחזיקה נר פשוט.
לא ידעה מה לעשות.
ניגשה אליו אישה מבוגרת:
אני אעזור לך!
הדליקה את הנר, שמה אותו במקום.
ככה תעשה, תברכי ותגידי לה’ למה באת.
נעמי הסתכלה longtemps על התמונה, ואז אמרה:
בבקשה, ה’, אמא שלי חולה ואין לי אף אחד חוץ ממנה.
תעשה שהיא תבריא ותביא לה כסף לתרופות.
אני עוד מעט הולכת לבית ספר, ואין לי תיק…
יונתן קפא והסתכל עליה.
כל הבעיות שלו, שהיו עצומות עד לפני רגע, נראו פתאום קטנות.
בא לו לזעוק:
«אנשים, איך אף אחד לא עזר לילדה הזו, לאמא שלה לתרופות ולילדה לתיק?»
והילדה הסתכלה על הדמות וחיכתה לנס.
ילדה, תבואי איתי!
אמר יונתן בקול.
לאן?
נעמי הסתכלה בפחד על האיש עם המקל.
נברר לאמא שלך אילו תרופות היא צריכה ונלך לבית מרקחת.
באמת?
ה’ העביר לי את הבקשה שלך.
באמת?
היא הסתכלה בעיניים מאירות על התמונה.
בואי!
חייך הגבר.
איך קוראים לך?
נעמי.
תקראי לי יונתן.
***
מהדירה נשמעו קולות של אמא והשכנה:
יהודית, תראי כמה תרופות הרופא רשם, והן יקרות.
נשאר לי רק חמש מאות שקל.
נעמי פתחה את הדלת בביטחון.
השתתק הקולות.
יהודית רגזה, הסתכלה על הגבר שפעם ראשונה ראתה.
רחלי, תראו!
רחלי נעמדה, גם היא מעט מבוהלת.
אמא, איזה תרופות את צריכה?
אני ויונתן נלך לקנות.
מי אתה?
שאלה רחלי בתדהמה.
הכל יהיה בסדר, חייך יונתן.
תביאי את המרשמים!
אבל יש לי רק חמש מאות שקל.
אני ונעמי נמצא את הכסף, יונתן הניח ידו על כתפה של הילדה.
אמא, תביאי מרשמים!
רחלי מסרה אותם.
היא הרגישה שלגבר הזה, עם הפנים הקשות, יש לב טוב.
רחלי, מה את עושה?
שאלה יהודית כשהגבר והילדה יצאו.
את בכלל לא מכירה אותו.
יהודית, אני חושבת שהוא אדם טוב!
טוב, רחלי, אני הולכת!
***
רחלי ישבה וחיכתה לנעמי שחזרה עם יונתן.
לרגע שכחה מהמחלה.
פתאום הדלת נפתחה, נעמי נכנסה מלאת שמחה:
אמא, קנינו לך תרופות וממתקים לתה!
יונתן עמד בפתח, מחייך באושר, ופניו לא נראו מפחידות.
תודה רבה!
רחלי קדה מעט.
תיכנס, תיכנס!
יונתן התקשה לחלוץ נעליים, אך נכנס למטבח.
שבו, תסעדו!
אמרה רחלי.
יונתן התיישב, חיפש מקום להניח את המקל.
תני לי, אני אשים אותו כאן!
סידרה אותו קרוב אליו.
סליחה, אין לי מה לארח אתכם.
אמא, אני ויונתן קנינו הכל, נעמי פרסה את המוצרים על השולחן.
אוי, למה קניתם כל כך הרבה מתוקים?
חשבה לעצמה, כשראתה שקית תה יקרה.
עכשיו אכין תה.
החלה להכין את התה, הרגישה שלרגע מחלתה חלפה, או לפחות רצתה לא להיראות חולה בפני יונתן.
וכמו קרא את מחשבותיה, שאל:
רחלי, זה לא קשה לך?
את נראית חלשה.
לא נורא…
אני אקח תרופות עכשיו.
תודה לכם!
***
שתינו תה מתוק יחד, הסתכלנו על נעמי שמדברת בהתלהבות.
מדי פעם עינינו נפגשו.
הרגשנו כולנו טוב יחד.
אך הכול טוב נגמר.
תודה!
יונתן קם עם מקלו.
אני הולך.
את צריכה להחלים.
תודה רבה!
רחלי קמה.
לא יודעת איך להודות לך.
הוא הלך למסדרון, אמא ואני אחריו.
יונתן, תחזור אלינו?
בוודאי!
כשתחלים, נלך לקנות לך תיק לבית הספר.
***
יונתן הלך.
רחלי פינתה את השולחן ורחצה כלים.
נעמי, תצפי בטלוויזיה, אני אשכב קצת.
נשכבה ונרדמה עמוק.
***
עברו שבועיים.
המחלה עברה, התרופות היקרות עזרו.
רחלי חזרה לעבוד, היה עומס בסוף החודש והזעיקו אותה מהחופשה.
שמחה, כי כך תקבל שכר נוסף.
כבר אוגוסט, צריך להכין את נעמי לבית הספר.
בשבת קמו כרגיל, אכלו ארוחת בוקר.
נעמי, תתכונני!
הולכות למרכז לקנות ציוד.
יש לך כסף?
עוד לא, אבל בשבת הבאה יהיה.
לוויתי אלף שקל, נקנה דברי אוכל בדרך.
התחלנו להתארגן ופתאום נשמע צלצול אינטרקום.
מי זה?
שאלה רחלי.
רחלי, זה יונתן
היא לא חיכתה לסוף דבריו והזדרזה לפתוח.
אמא, מי זה?
נעמי יצאה מהחדר.
יונתן!
רחלי לא הסתירה את שמחתה.
יש!
הוא נכנס, נשען על מקל, אבל השתנה ממש.
בגדים יפים ותספורת חדשה.
יונתן, חיכיתי לך, קרצה לו נעמי.
הבטחתי לך, חייך בחום.
שלום רחלי!
שלום יונתן!
הגישה ל”את” קרבה והפתיעה את שנינו.
כבר מוכנות?
בואו!
לאן?
רחלי עדיין מופתעת.
נעמי עוד מעט מתחילה בית ספר.
אבל יונתן…
הבטחתי לנעמי.
הבטחה חייבים לקיים.
***
רחלי תמיד חיפשה את הזול ביותר בכל חנות.
אין לה כסף עודף, משפחה, בעל.
אפילו בן הזוג מהלימודים נעלם.
ועכשיו הגבר הזה קונה לנעמי כל מה שצריך לבית הספר, בלי להסתכל על המחיר, רק שואל לדעתה של רחלי.
עמוסים בשקיות, חזרו במונית לדירה.
רחלי רצה ישר למטבח.
רחלי, עצר אותה יונתן.
בואי, נצא כולנו לטיול, נאכל יחד.
אמא, נצא!
התלהבה נעמי.
***
באותו לילה רחלי התקשתה להירדם.
תמונות מהיום חלפו במחשבותיה.
עיניו מלאות אהבה.
ושיחה פנימית בין ההגיון ללב:
«הוא לא יפה ולא בריא», אומר הראש.
«הוא טוב, אוהב אותי», עונה הלב.
«הוא מבוגר ממך בחמש-עשרה שנה».
«אז מה?
הוא כמו אב לנעמי».
«את יכולה למצוא בחור צעיר ואטרקטיבי».
«לא צריך ליופי, כבר היה לי.
צריך אדם טוב ואחראי».
«לא חלמת על כזה בעל», ממשיך ההגיון.
«עכשיו כן».
«משתנה לך כל כך מהר?»
«פגשתי את האדם שאני אוהבת!»
***
החתונה נערכה בבית הכנסת שבו נעמי ויונתן נפגשו לראשונה, שלושה חודשים קודם.
יונתן ורחלי עמדו מול ארון הקודש, המקל כבר לא בידו, ונעמי לא הפסיקה להביט על ספר התורה, ואז לחשה:
תודה, ה’, על הכול!