נעה הפכה ליתומה בגיל ארבע. היא לא זכרה איך אמא שלה נפגעה מרכב של השכן. אביה מסר את חייו למען בתו, עייף מהחיים הכבדים, הזדקן מהר והתדרדר כמעט עד אפס כוחות. נעה אף פעם לא באה לבקר את אביה. אחרי שהתחתנה, חיה את חייה. לפעמים התקשרה, סתם כך. בעלה התנגד לכך שנעה תבזבז שקלים על אדם חסר ערך לדעתו.
אביה של נעה קיווה שבתו תעזור לו בזקנתו. השכנה הציעה לו ללכת לבית משפט ולדרוש מזונות. היא אמרה: “בתך לא תחשוב עליך אחרת.” בבית המשפט, כשנעה ראתה את אביה, היא בכתה ודמעות שטפו לה את הפנים.
אבא! כל כך התאייפת מלחכות שנאלצת לפנות לבית משפט? שאלה נעה. נעה, לא היה לי כסף ללחם כבר יומיים. קיוויתי שתעמדי בהבטחותייך. אולי לא חינכתי אותך נכון…
אתה ידעתי שאני עובדת. וחוץ מזה, בעלי היה קונה לך אוכל ושולח כספים מדי פעם. ברגע הזה בעלה של נעה קטע אותה: די עם המניפולציות. אני שולח לך כסף בכל חודש. זה לא נועד לבזבוזים או לחגיגות.
נעה התחילה לבכות והפנתה גב.
יש לי משהו קריטי לספר לך.
נעה הסתובבה.
אז, אמא שלך עוד הייתה חיה. כשחזרתי מהעבודה, היא ישבה במטבח, מחשבות טרופות. הבחנתי בחבילה לידה. זו הייתה ילדה קטנה. אשתי מצאה אותך בתיבה ליד מכולות ההובלה. החלטנו לגדל אותך כבתנו. נעה, תמיד אהבתי אותך. תסלחי לי, בתי!
האבא הסיר את התביעה.
בשיחה, הסתבר שבעלה של נעה מעולם לא ביקר את אביה, ואת הכסף היה מבזבז על נשים, מסיבות והימורים חסרי טעם. נעה נפגעה שהשקיעה שנים בגבר שלא היה שווה אותה. היא עברה לגור עם אביה. עכשיו הם מאושרים, בעולם חלום בהקיץ, שם הרכב השכן אף פעם לא מגיע, והשטרות מתעופפים במדרגות של בית המשפט כמו מכתבי אהבה ישנים.
