התחתנתי רק שלושה חודשים אחרי שסיימתי את התיכון — הייתי בת 18 בלבד, המדים שלי עדיין היו תלויים בארון והראש שלי היה מלא חלומות ואשליות.

התחתנתי רק שלושה חודשים אחרי שסיימתי את התיכון.
הייתי אז בת שמונה עשרה בלבד, עוד עם חולצת בית ספר זרוקה על כיסא, וראשי מלא חלומות מתוקים.
בבית כולם ידעו שיש לי חבר.
ההורים התחננו תחכי, תלמדי, תקבלי את ההזדמנות שהם רצו לתת לי: ללמוד באוניברסיטה.
לא הקשבתי.
נישאתי לו, גבר גדול ממני בחמש שנים, בטוחה שהאהבה שלנו תספיק לכל, תנצח כל קושי.
שכרנו חדר קטן בפתח תקווה.
מיטה הושאלה מהדודה, קומקום חשמלי ישן ותנור שהעיף ריח שרוף בכל פעם שהפעלנו אותו.
מקרר שזמזם כמו טרקטור של קיבוץ.
השנים הראשונות היו מירוץ של עייפות.
בגיל עשרים כבר הייתי בהריון עם בתנו הבכורה, ותוך זמן קצר הגיע גם בן.
הוא עבד מדי פעם, חוזר עייף וכעוס, לעיתים בלי מלוא המשכורת.
אני הפכתי את הבישול לאמנות מדללת את האורז, חוסכת שמן, מכינה עדשים עשר דרכים שונות.
כיבסתי בידיים, נשאתי דליים מים, כמעט ולא ישנתי.
לא אהבתי לדבר על הקושי.
מבחוץ נראיתי רגועה, מסודרת, “אשה מאושרת.” מבפנים הייתי מותשת, בלי נשימה.
חמש שנים עברו.
גידלנו את הילדים, הצלחנו לרכוש דירה קטנה דירה של דיור ציבורי.
ואז הכל קרס.
שמעתי שיש לו רומן עם אישה נשואה מהשכונה.
זה לא היה שמועה בלבד; בעלה התחיל לחפש אותו, לשלוח לו הודעות, לצוץ ליד הבית בשעת ערב.
בוקר אחד הוא ארז את חולצותיו, אמר שיש לו “עניינים ליומיים” ונעלם.
הוא לא חזר.
לא רק שעזב השאיר אותי לבד עם שני ילדים קטנים, חשבונות לתשלום ודירה לשמר.
כך התחיל חיי האמיתיים כאמא חד הורית.
קיבלתי עבודה בתור מנקה בבית ספר יסודי ביהוד.
כל בוקר קמתי בארבע וחצי, השארתי הארוחה חצי מוכנה, העירתי את הילדים, השארתי אותם אצל אימא שלי, ורצתי לעבודה.
המשכורת הגיעה עם כלים בסיסיים בלבד.
היו חודשים בהם נאלצתי לבחור: לשלם מים או לקנות נעלי ספורט לילדים?
היו שבועות של לחם עם שעועית, אורז עם ביצה, מרק דליל הכול ממוחזר ומהודק.
אף פעם לא ביקשתי עזרה.
רק הידקתי שיניים והמשכתי הלאה.
אמא שלי הייתה החומה שלי.
לקחה את הילדים מהגן, האכילה אותם, רחצה אותם, עזרה להם בשיעורים.
אותי פגשה בלילות, מותשת, כואבת בגב.
לפעמים ישבתי על קצה המיטה ובכיתי בשקט, שלא ישמעו.
לא רציתי שהם יגדלו ומלאי רחמים על אמא שלהם.
הוא לא שב.
מדי פעם שלח הודעה סליחה, הבטחות שלא קיים.
המזונות הגיעו אם רצה ואם בכלל.
למדתי לא לסמוך על אף אחד.
מכרתי ביטוחים כדי לתקן את הגג, עבדתי שעות נוספות במשרדים, לימדתי צילום פרטי (לימדתי את עצמי).
בימי ראשון הייתי מכבסת ביד עד חצות לא הייתה לי מכונת כביסה.
השנים חלפו.
בתי הגדולה גדלה, רואה את אמא שלה קמה עם אור ומגיעה עם חושך.
הכירה אחריות מגיל צעיר.
בני הקטן נעשה ממושמע, רציני, מגונן.
לא היה לי זמן לחברות, לא לדייטים, לא לחופשות.
השקט שלי היה רק בלילות, כשרכולם ישנים עמוק.
ביום שבו בתי סיימה לימודי משפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה, בכיתי כמו שמעולם לא בכיתי.
ראיתי אותה בטגה ושביס, בטוחה בעצמה, מדברת בנחישות; ונזכרתי בבחורה בת שמונה עשרה שוויתרה על הלימודים לטובת אהבה.
הרגשתי שהקרב והקורבן לא היו לשווא.
וכשבני סיים את חוק לימודיו כקצין בצה”ל עומד זקוף, בכותונת מסודרת הרגשתי שוב את הגוש בגרון.
היום, אני מסתכלת אחורה ונדהמת ממה שעברתי.
כל חיי אם היו לבד.
גידלתי את ילדיי בעבודה קשה, משמעת ואהבה.
איש לא נתן לי כלום.
איש לא הרים אותי.
ובכל זאת הנה אנחנו כאן.