למחרת, השכנה שלנו שוב נשענה על הגדר שלנו. אשתי יצאה אליה ואמרה לה שיש לנו המון עבודה היום, ולכן לא נוכל לשבת יחד כמו אתמול. “ומה עם מחר?”, שאלה חוה בסקרנות. “אותו הדבר מחר. בעצם, עדיף שלא תבואי אלינו יותר.”
הרצון שלי להתגורר בעיר לא הביא עמו ברכה.
לאשתי, יעל, יש בית קטן במושב בגליל. כשהיו הוריה, אורי ורות, עדיין בחיים, היינו מבקרים אותם לעיתים קרובות. בערבים, היו מוציאים שולחן אל מתחת לעץ התאנה, ומסבים יחד לארוחה היינו משוחחים עד שהחושך ירד. כך קרה בכל ביקור אצלם. בחורף, רות הייתה מדליקה את התנור. השולחן היה מלא עוגות טריות, והריח המשכר מילא את הבית כולו.
יעל ואני אהבנו מאוד להחליק בשלג בחרמון ולגלוש עם מזחלת. אחרי שהוריה של יעל הלכו לעולמם, לא מכרנו את הבית. תכננו להמשיך ולבוא, בדיוק כמו פעם. בפועל, זה מעולם לא קרה.
תמיד היה משהו אחר שצריך להספיק. בהמשך, חדלנו אפילו לחשוב על הבית של אורי ורות. המשכנו הלאה, השנים חלפו כמעט מבלי ששמנו לב. בננו, דניאל, פגש את נעה, ונשא אותה לאשה. כלתה שלי, נעה, דיברה לא אחת על כמה נעים היה יכול להיות לגור קצת בכפר, לפחות בקיץ.
כך נזכרנו שוב בבית במושב. יעל ואני היינו הראשונים שנסענו לשם אחרי הכל, עבר זמן רב מאד מהפעם האחרונה שבה ביקרנו. הכל נראה כאילו קפא בזמן, רק שהבית הזדקן והוזנח במקצת.
החלטנו לסדר קצת. יעל ניקתה את הבית ואני טיפלתי בחצר. דמיינתי שעם כל השנים בהן לא דרכה שם רגל, אולי הבית יתפורר. אך אחרי ניקיון קטן הכול נראה אחרת. למחרת הגיעו הילדים והצטרפו גם הם לניקיונות. תוך יום, הבית התחדש ונעשה שוב נעים. יעל ונעה בישלו ארוחת ערב, ודניאל ואני החלפנו את השולחן והספסלים הישנים מתחת לעץ.
אז שמתי לב לאישה שעמדה מהצד השני של הגדר והתבוננה בנו כל הזמן. היא סיפרה שקנתה את הבית הסמוך לא מזמן ובאה להכיר אותנו. בהיותנו אנשים מנומסים, הזמנו אותה להצטרף לארוחה. שמה היה חוה. היא סיפרה שהיא גרה כאן לבד. יש לה בת, בשבילה קנתה את הבית, ולבת שלושה ילדים. חוה סיפרה שנשארה לבד לאחר גירושין ומספרת וממשיכה אבל אני הפסקתי לשים לב. פתאום הרגשתי תנועה ליד רגלי.
הבטתי מתחת לשולחן וראיתי את רגלה של השכנה נוגעת בי. מיהרתי להזיז את רגלי, אך היא לא חדלה לנסות ללטף. מעולם לא חוויתי דבר כזה. ניסיתי להתרומם בלי לעורר מהומה, שלא תרגיש בכך אשתי. אבל חוה לא הפסיקה לפטפט תוך כדי. הילדים כבר התחילו להשתעמם ולהרעיש. ממש קיוויתי שתלך כבר. בזמן שאספנו את הכלים, יעל שמה לב שגם היא, שחוה אישה לא רצינית וקשה לסמוך עליה. היה לי ברור שהיא צודקת, אך לא גיליתי לה מה עשתה חוה. התביישתי וסברתי שלא הייתה זו הפעם הראשונה שלה עם תחבולות כאלה. למחרת חוה שוב נשענה על הגדר. יעל ניגשה ואמרה לה בקול יציב שיש לנו הרבה עבודה ושלא נוכל לשבת יחד.
ומה מחר? שאלה חוה.
גם מחר. עדיף שלא תבואי.
איזו תעוזה הייתה לאשתי. חוה מלמלה עוד רגע לעצמה, אבל לא הקשבנו. פשוט לא עניינה אותנו. אני חושב שיעל פעלה נכון. כולנו אנשים גלויים וכנים, וקולטים מיד כשאינם מוצאים חן בעינינו אז פשוט נימנע ממנה.
