אני בן 42 ונשוי לאישה שבעבר הייתה החברה הכי טובה שלי, עוד מאז שהיינו בני 14. הכרנו בבית הספר, לא היו ניצוצות, לא היה שום עניין רומנטי פשוט שני ילדים שהתיישבו באותה שורה, ובמקרה התחילו לבלות כל יום יחד. זה היה חברות אמיתית מההתחלה: שיעורי בית, סודיות, זמן בהפסקות, שיחות על הכל. אני ידעתי על החבר’ה שהיא יוצאת איתם, היא ידעה על הבחורות שלי. אף פעם לא היו נשיקות, לא רמיזות, לא חציית גבולות. היינו באמת החברים הטובים ביותר.
בעולם החלומות, השנים עברו כל אחת במעגל מוזר, גדלנו אך הלב שלנו נותר תקוע באותה כיתה ישנה. בגיל 19 עזבתי ללמוד בירושלים, היא נשארה בגדרה, ואני סוחב בתיק פיתה וחצי זיכרון. כשהייתי בן 21, הייתה לי פעם ראשונה אהבה אמיתית. בגיל 24, התחתנתי עם מישהי אחרת הכלה עמדה תחת חופה רכה, והחברה הכי טובה שלי ישבה לצד המשפחה שלי, השיער שלה מתמלא בעשן נר הבדלה ממשי. גם לה היה זוג קבוע באותם ימים. הטלפון תמיד חצי פתוח שיחות על הימים הקשים, על סערות הלב, לעיתים דמעות בתוך כוס תה עם נענע.
הנישואין הראשונים שלי לוו בשקט, במריבות חרישיות וריחוק. כלפי חוץ הכל נראה יציב; כלפי פנים היינו שני אנשים עם קירות זכוכית בלתי נראות. החברה הכי טובה שלי ידעה הכל היא שמעה איך אנחנו ישנים בחדרים נפרדים, איך אנחנו עוברים דירה בשתיקה, איך הבדידות מגיעה למרות שהדירה מלאה. היא מעולם לא דיברה סרה באשתי, רק הקשיבה כמו שבמדבר מקשיבים לקול של הרוח. גם היא, אז, סיימה פרק זוגי ארוך, נשארה לבד, התמלאה בקריירה תחת חלון רחב, מביטה מגבוה על הרחוב התל-אביבי.
הגט הגיע בגיל 32, כמו נץ בחלום שפורח משולחן עורך דין. הלבד היה גם ריק וגם מלא קולות מדומים פתאום צריך למצוא דירה לבד, לבחור רהיטים, לאכול ארוחת ערב עם הצל שלי בלבד. והיא, בתפקיד מלאך טוב, עוזרת לי לבחור ספה, מציעה צבע לווילון, לא רוצה שאהיה לבד אפילו ערב אחד. אנחנו עוד קוראים לזה “חברות”, אבל דברים התחילו להשתנות שתיקות ארוכות שהן לא באמת ריקות, מבטים שנשארים קצת אחרי שהמילים נגמרות, קנאה שמתחבאת מאחורי פינה של הלב.
בגיל 33, אחרי עוד ערב של פלאפל קר בפלורנטין, הרגשתי שאין לי כוח שהיא תלך. לא קרה שום דבר גשמי לא מגע, לא נשיקה, אבל בלילה לא הצלתי לשכב בחלום ולהירדם, כי הבנתי: היא כבר לא רק חברה. ימים ספורים אחר כך גם היא אמרה לי שהיא הרגישה משהו מוזר כששמעה שיצאתי עם מישהי אחרת, שקשה לה לשמוע עליי דרך אחרים, שמאז ומתמיד התחבאו לה הרגשות בין המשפטים.
כמעט שנה של ריחופים סהרוריים הולכים לדייטים עם אנשים אחרים, מנסים לשכנע את הלב שזה כלום, אהבה זה לא. אין מה לעשות בסוף חוזרים לדבר, לספור אחד לשני שפשוט אי אפשר אחרת. בגיל 35 כבר לא היה לאן לברוח. החלטנו לנסות. זה היה מביך אחרי עשרים שנה של חברות, לעבור למשהו אחר, מלווה בפחד לאבד הכל, באשמה, בגעגוע למה שהיה.
שנתיים לאחר מכן אני בן 37, היא בת 36 עמדנו בחופה מצומצמת, בלי הפקה, על גג עם נוף לים, רק עם האנשים היקרים ביותר והלב מתפוצץ משיחות ארוכות ומחשבה צלולה. אנשים מסביב לחשו שזה היה ברור, שכולם ידעו שאנחנו נועדנו זה לזו. אבל לנו זה לא היה ברור. היינו חברים עשרות שנים בלי לגעת, בלי לשבור חומה. האהבה לא הייתה שם בהתחלה היא הופיעה מאוחר, אחרי כל הנפילות והשברים.
היום אנחנו נשואים כבר שנים, והחיים לא מושלמים, אבל מלאים בשקט טוב. אנחנו מכירים אחד את השנייה לעומק: איך מגיבים בלחץ, איך כועסים, איך שותקים, איך מתנצלים. לפעמים אני חולם בלילה אולי אם לא הייתי מתגרש, לא הייתי רואה מי היא באמת בשבילי. לא נישאתי לה מתוך נוחות. נישאתי לה כי אחרי שהלב שלי סחט את עצמו, היא נשארה האדם היחיד שלא הייתי צריך להעמיד פנים מולו, לא בחלום ולא בערות.
