המרץ ההוא – אותו חודש בלתי נשכח

מרץ הזה
מרץ, זה לא רק חודש זה מבחן שנתי של שפיות.
במיוחד כשאהבה שלך מוזרה כמו מזג האוויר בחוץ: לא ברור אם זו אביב, סוף העולם, או שמישהו שפך צבע אפור על כל תל אביב.
האהבה של עידו ויעלה התחילה במרץ, וזה מסביר הכול.
זוגות אחרים מתוודעים בין פרחים פורחים, אבל השניים האלה נפגשו כעידו בטעות השפריץ על יעלה מים בשלולית, והיא במקום לבכות שלפה כדור שלג וניפצה לו את השמשה עידו ישבע שהיה שם לבנה כלשהי.
זו הייתה אהבה ממבט ראשון, או בעצם מהדהדה ראשונה.
מרץ בעיר שלהם היה זמן שבו הרומנטיקה מסתובבת עם מגפיים מגומי.
“תצאי לטיול?” עידו לוחש לטלפון.
“אין לי סירה.” יעלה עונה בשיא ההיגיון.
“אני אישא אותך על הגב.”
בסוף, הדייטים שלהם נראו כמו אימוני יחידה מובחרת בבוץ של פילון.
עידו באומץ מעביר את יעלה על גבי אגמים של עיסת שלג, והיא תוך כדי מחזיקה מעליו מטרייה שרוצה לברוח עד אשדוד יחד עם התקווה לרגליים יבשות.
“את יודעת,” עידו אומר כשהמגף ימין משמיע קולות טופ-טופ, “ככה נמדדת אהבה.
אנחנו כמו שתי ברווזים בגני יהושע.”
“ברווזים עפו לאפריקה עוד באוקטובר,” יעלה צוחקת.
“אנחנו כמו שני פינגווינים שלא מצאו את הדרך לאנטארקטיקה.”
האהבה המשונה שלהם מתבטאת בפרטים קטנים.
עומק של אהבה במרץ זה לא טבעת בכוס שמפניה (בכל מקרה תהיה שם חתיכת קרח), אלא חצי טבליה של אקמול, מחולקת ביניהם.
“זה בשבילך,” עידו אומר בטקסיות, מושיט לה חצי מהאבקה הצהובה.
“מקרב הלב.”
“למה יש על זה שערות של החתול?”
“זה תיבול.
לחיזוק המערכת החיסונית.”
יעלה מסתכלת עליו עם כובע מצחיק ופונפון, אף אדום ועיניים משוגעות ומבינה: זה זה.
ה’קוד של היקום’ שיצא עם תקלה וחיבר שני אנשים שמסוגלים לצחוק כשיש להם חום (שזה, ידוע, כמעט מצב קיצוני אצל גברים).
הרגע הכי רומנטי מגיע בסוף החודש.
סוף סוף השמש יוצאת החוצה, חושפת כל מה שהחורף הסתיר מתחת לשלג.
העיר נראית כאילו יצאה מתוך סרט על עובדי העירייה במרד.
הם עומדים על גשר.
הרוח נושבת במהירות מטורפת, מנסה להוריד מעידו את הז’קט.
“יעלה,” עידו מתחיל, צועק מעל רחש האביב, “אני רוצה לומר…
את בשבילי כמו…
כמו רקפת ראשונה!”
“אולי גם חיוורת, ומצליחה לצמוח מתוך ערימות של אשפה?” יעלה מתקנת, מסדרת צעיף שמסתובב סביב הראש שלה כבר שלוש פעמים.
עידו מהסס.
“לא.
עמידה בדיוק כמוך.
למרות מרץ הזה, את פה איתי.
אפילו אחרי שהפלתי את הטלפון שלך בשלג שהתברר כשלולית.”
יעלה מסתכלת עליו, מתעטשת בזמן שהחשמלית עוברת, וצוחקת.
“יאללה, גיבור הרקפת.
בוא נלך הביתה.
קניתי קילו לימונים ולמדתי איך להכין סחלב חם.
אם נשרוד את יום ראשון הזה, אני מכריזה על האהבה שלנו כאתר לשימור היסטורי.”
הם צועדים לאורך הרחוב, עוקפים גושי קרח על המדרכה.
זו אהבה עמוקה בדיוק עד הברך, כמו גובה המים בכניסה לבניין שלהם.
אבל לא אכפת להם.
כי במרץ הזה לא משנה עד כמה הנעליים שלך נקיות, אלא את מי אתה מחזיק ביד כשאתם גולשים יחד אל עבר אפריל הבלתי נמנע…
עוד שנה עברה.
הגיע מרץ הבא.
העיר שוב נראית כמו גרסה מקומית של “עולם המים” שצולמה בתקציב של שלושה שקלים.
עידו ויעלה עומדים מול שלולית ענקית שבלילה כיסתה את החצר שלהם.
השכנים נדחקים לגדרות, מנסים לדלג דרך קרח, בעוד קשיש מהבניין סורק את השמיים בתקווה שמישהו ישלח מסוק חילוץ או לפחות יונה עם עלה זית.
“עידו,” יעלה מסתכלת על נעלי הספורט הלבנות החדשות שקנתה מתוך אופטימיות לא מוסברת.
“אנחנו אנשים בוגרים.
יש לנו משכנתא, עבודה ודוח שנתי.
אי אפשר פשוט…”
“בטח שאפשר,” עידו עוצר אותה.
הוא שולף מאחורי גבו שני מגפיים צהובים עם הדפס של ברווזים מחייכים.
“קניתי אתמול.
בדיוק במידה שלך.”
יעלה נאנחת.
זו אותה אהבה עמוקה כשבן הזוג יודע לא רק את מידת הנעל שלך, אלא גם עד כמה את מוכנה להרפתקות לא מחמיאות.
חמש דקות אחרי זה, הם כבר עומדים באמצע השלולית.
המים מבעבעים, השמש משתקפת בקרח מלוכלך, ועוברי אורח מסתכלים עליהם כאילו ברחו מהמוסד הכי שמח והרבה פחות סגור.
“את יודעת,” יעלה קופצת, משפריצה מים על השכן עם כובע פרווה, “זה השיגור הכי טוב של האביב.”
“זה קוד ברווז צהוב,” עידו אומר בקול רציני.
“המערכת ניסתה להטביע אותנו בדיכאון, אבל יש לנו עקבים אטומים.”
השניים עומדים בלב הבלגן מוזרים, רטובים, אבל מסונכרנים לחלוטין.
אהבה משונה, מובנת רק לאלו שמוצאים עומק במקום שבו אחרים רואים רק לכלוך.
עידו מחבק אותה, וברגע הזה השמש כל כך חזקה עד שהאדים עולים מהמעילים שלהם.
“עלינו באש,” יעלה אומרת בחיוך.
“לא,” עידו מחייך.
“פשוט סוף סוף התחממנו לטמפ’ הנכונה.”
במרץ הזה הם מבינים: אם החיים מגישים לך שלולית תקנה את המגפיים הכי צבעוניים, ותלמד לרקוד איתם…