אותו מרץ המפורסם

אותו מרץ
מרץ הוא לא סתם חודש, הוא בחינה שנתית לבריאות הנפש.
במיוחד כשאהבה שלך מוזרה כמו מזג האוויר בחוץ: רגע אביב, רגע סוף העולם, ורגע שמישהו שפך צבע אפור על כל תל אביב.
אהבתו של אורי ורות החלה במרץ, וזה מסביר הכול.
אחרים הכירו תחת פרחי שקד מתפזרים, אבל הם נפגשו כשהאורי בטעות השפריץ על רות מים בשלולית, והיא במקום להתעצבן הכתה אותו בכדור שלג, שבו, לפי התחושה של אורי, הסתתר אבן עזרא.
זו הייתה אהבה מהריקושט הראשון.
מרץ בתל אביב הוא זמן שבו רומנטיקה יוצאת מהבית עם מגפיים.
“נלך לטייל?” לחש אורי בקול מתוק בטלפון.
“אין לי סירה,” ענתה רות בפשטות.
“אני אקח אותך על הגב.”
הדייטים שלהם נראו כמו אימון לסיירת ימית אורי מעביר את רות מעל אגמים של מים נמסים, והיא מחזיקה מטריה שמאיימת לעוף לכיוון ראשון לציון עם התקוות שלהם לייבוש רגליים.
“את יודעת,” אמר אורי תוך שהוא משקשק בנעל ימין, “זו עומק הרגש כמו שתי ברווזים בגני יהושע.”
“הברווזים עפו מזמן, אורי.
אנחנו כמו שני פינגווינים שפספסו את ישראל ומצאו את עצמם ביהוד.”
האהבה המשונה שלהם באה לידי ביטוי בפרטים קטנים.
עומק רגש במרץ זה לא טבעת בכוס יין (בכל מקרה תצוף שם קוביית קרח), אלא חצי טבלית אקמול שחולקים.
“זה בשבילך,” אמר אורי חגיגית והעביר לה חצי מהטבלית הצהובה.
“יורד לי מהלב.”
“למה זה עם שערות של החתול?”
“זה תוספת לחיזוק המערכת החיסונית.”
רות הסתכלה עליו עם כובע צמר משוגע, אף אדום ובוהק בעיניים והבינה: זהו זה.
קוד הבריאה שיצר תקלה, ואיחד שני אנשים מסוגלים לצחוק כששניהם חולים (שבגבר זו כמעט גסיסה).
הרגע הרומנטי ביותר קרה בסוף החודש.
השמש סוף סוף הופיעה, חושפת את כל מה שהחורף הסתיר תחת גושי הקרח.
העיר נראתה כמו תפאורה לסרט על מחלקת התברואה.
הם עמדו על גשר הירקון.
הרוח נושבת במהירות שלושים קמ”ש, מנסה לקרוע את המעיל מאורי.
“רות,” החל אורי וצעק מעל המולת האביב, “אני רוצה להגיד…
את בשבילי כמו…
כמו כלנית ראשונה!”
“כמו חיוורת שצצה מתוך זבל?” ביררה רות וסידרה את הצעיף שכבר שלוש פעמים סובב את ראשה.
אורי התבלבל.
“לא, את חזקה.
למרות המרץ הזה, את עדיין איתי.
אפילו אחרי שהפלתי לך את הטלפון למים.”
רות הסתכלה בו, התעטשה (בדיוק כשהעבר עלה החשמלית לידם), וצחקה.
“יאללה, גיבור-הכלניות.
בוא נלך הביתה.
קניתי קילו לימונים ומצאתי מתכון לסחלב.
אם נשרוד את יום ראשון, אני מכירה בזה כאהבה היסטורית.”
הם הלכו וצעדו בעיר, פוסעים מסביב לגושי קרח על המדרכות.
זו הייתה אהבה עמוקה בדיוק עד גובה הברכיים, כמו המים בכניסה לבניין שלהם.
אבל זה לא שאל אותם; כי במרץ הזה, לא חשובה נקיון הנעליים, אלא היד שאתה מחזיק כשאתה מחליק בדרכך לאפריל.
עוד שנה עברה.
הגיע מרץ החדש.
העיר שוב נראית כמו סט לסרט “עולם המים” בתקציב של כמה שקלים.
אורי ורות עמדו מול שלולית ענקית, שבלילה כבשה את כל החצר שלהם.
השכנים נדבקו לגדרות, מנסים לעבור דרך קרום הקרח, ופנסיונר אחד הרים עיניים לשמיים, מחכה לפחות ליונה עם ענף זית אם לא למסוק אויר.
“נו אורי,” רות הסתכלה על נעלי הספורט הלבנות החדשות שקנתה מתוך אופטימיות לא ברורה.
“אנחנו כבר אנשים בוגרים.
משכנתא, עבודה, דוח שנתי.
אי אפשר סתם…”
“בטח שאפשר,” קטע אותה אורי.
והוציא מאחוריו זוג מגפיים צהובים עם ברווזים מחייכים.
“קניתי אתמול, זה בדיוק למידתך.”
רות נאנחה.
זו אותה “אהבה עמוקה” כשבן הזוג יודע לא רק את מידת הנעל אלא גם את מידת ההומור שלך.
חמש דקות אחרי, הם כבר עמדו במרכז השלולית.
המים שכשכו, השמש השתקפה בקרח המלוכלך, והעוברים והשבים הסתכלו עליהם כאילו נמלטו ממוסד טוב במיוחד.
“אתה יודע,” רות קפצה ושלחה שפריץ לכיוון השכן עם כובע פרווה, “זה השקה מושלמת לאביב.”
“זה קוד ‘ברווז צהוב’,” אמר אורי ברצינות.
“היקום ניסה להטביע אותנו בעצב, אבל יש לנו עקבים עמידים למים.”
הם עמדו בלב הבלגן האביבי מוזרים, רטובים, אבל ממש יחד.
זו הייתה אהבה שונה, שמובנת רק לאלו שיודעים למצוא עומק איפה שכולם רואים רק בוץ.
אורי חיבק אותה, ובאותו רגע השמש חיממה כל כך עד שאדים עלו מהמעילים שלהם.
“אנחנו בוערים,” ציינה רות.
“לא,” חייך אורי, “אנחנו סוף סוף הגענו לטמפרטורה הנכונה.”
באותו מרץ הם הבינו את הדבר החשוב באמת: כשחיים משאירים לך שלוליות קנה את המגפיים הכי צבעוניים ולמד לרקוד בהם.
כי בסוף, עומק האהבה נמדד בגובה הלב ולא בגובה המים.