נמרוד, תלמיד כיתה ה’, תמיד התפעל מהרונית, שכנה שלו הצעירה ממנו. עם הצמות הארוכות והשיער הזהוב שלה והפנים הקסומות המפוזרות בנמשים, היא תמיד כבשה את תשומת ליבו. פעמים רבות היה מלווה את רונית לבית כדי להגן עליה מהילדים הקשוחים בשכונה, שאהבו להציק לקטנים. אך פתאום התהפכו חייהם אסון נפל על משפחתה של רונית. אביה חלה ונפטר אחרי מאבק קשה וכואב במחלה.
אמה של רונית לא הצליחה להתמודד עם הכאב והחלה לשתות לשיכור. מצב זה הביא לחוסר טיפול ולרשלנות כלפי רונית. לעיתים אף שכחה האם להאכיל אותה. לבסוף, רונית חדלה להגיע לבית הספר. נמרוד בתחילה חשב שהיא חולה, אבל ככל שעברו השבועות ונמשכו החודשים, החשש והגעגוע לחברתו גברו בו מאוד. הוא החליט להעלות את דאגתו בפני אמו ולשאול אותה איפה נעלמה רונית.
אמו בישרה לו בעדינות: “נמרוד, רונית נלקחה לבית ילדים”. עצב השתלט עליו, והוא הבין שאולי לעולם לא יפגוש אותה שוב. השנים חלפו, ונמרוד, בגר וחזר לעיר הולדתו, ירושלים, אחרי שסיים את השירות הצבאי בצה”ל. באחד הימים, כשצעד ברחוב יפו, נפגש במקרה עם רונית. היא הלכה יד ביד עם בעלה, הבטן ההריונית שלה נראתה בבירור תחת המעיל. היה ברור שהיא בסוף הריון. אבל המפגש היה חטוף, ונמרוד לא פגש אותה שוב במשך ארבע שנים.
הגורל חיבר ביניהם שוב כשרונית חזרה לירושלים. עכשיו הייתה אם חד-הורית בעלה נהרג במריבה אלימה ברחוב ונכנע לתלותו באלכוהול. רונית נותרה לבד עם בנה הקטן. בכל פעם שנמרוד פגש בה, עלתה בו סערה של רגש עמוק. הוא הבין בליבו שדרכיהם שזורים זו בזו. רונית ובנה זקוקים לו, ונמרוד הרגיש שכל כובד האחריות נופל עליו. הוא ידע שביכולת להעניק להן בית והוא קיבל את התפקיד בלב פתוח.
