8 באפריל, 2024
במשך כל ילדותי בירושלים, תמיד הערצתי את נעה, השכנה שלי הצעירה ממני. עם הצמות הארוכות והבהירות שלה, והפנים השובבות עם הנמשים, היא תמיד תפסה את תשומת ליבי. פעמים רבות ליוויתי את נעה הביתה כדי להגן עליה מהילדים הפוחזים בשכונה שלנו, שנהגו להציק לילדים הקטנים. אבל הכול השתנה כאשר האסון הכה. אביה של נעה חלה קשה ונפטר אחרי מאבק מתמשך.
אמא של נעה התקשתה להתמודד עם האובדן, ופנתה לבקבוק. אלכוהול הלך והשתלט, עד שלפעמים היא שכחה אפילו להאכיל את נעה. לאט לאט, נעה הפסיקה להגיע לבית הספר. בתחילה חשבתי שהיא חולה, אבל ככל שחודש הפך לשניים והיעדרותה התארכה, דאגתי התחזקה. אז פניתי לאמא שלי וביקשתי להבין מה קורה עם נעה.
אמא שלי סיפרה לי בעדינות: “תומר, נעה נלקחה לבית ילדים.” לבי נשבר, ופתאום הבנתי שאולי לא אראה אותה שוב לעולם. השנים חלפו, ובגרתי. אחרי השירות הצבאי חזרתי לירושלים. יום אחד, ברחוב עמק רפאים, פגשתי את נעה במקרה. היא טיילה עם בן זוגה, וכתה ההריון שלה בלטה מתחת לשמלתה. היה ברור שהיא ממש לקראת הלידה. המפגש היה קצר וחולףעברו ארבע שנים עד שנפגשנו שוב.
הפעם, גורלה היה קשה עוד יותר. נעה חזרה לירושלים, עכשיו כאמא חד-הורית. בעלה נהרג בקטטה ברחוב, אחרי התמכרות כואבת לאלכוהול. נעה נותרה לבד, מטפלת בילד הקטן שלה. בכל פעם ששאבתי את עיניי לעברה, לבי התכווץ מרגש עמוק, כאילו גורלותינו נקשרו זה בזה. הבנתי שגם היא וגם בנה צריכים אותי, ושיש לי תפקיד חשוב בחייהם. מאז החלטתי להיות שם עבורם.
היום, כשאני מביט לאחור, אני מבין שלפעמים יד הגורל מובילה אותנו בדרכים לא צפויות. החמלה והנכונות לעזור יכולים לשנות חיים, לא רק לאחרים, אלא גם לנו עצמנו.
