מאור, תלמיד בכיתה ה’, תמיד העריץ את שירה, השכנה הצעירה ממול. עם צמותיה הארוכות והזהובות ופניה החמודים עם הנמשים, היא משכה את עיניו. לעיתים קרובות היה מלווה אותה הביתה ודואג לה שלא יפגעו בה הילדים הגדולים הסוררים ברחוב, שהיו נהנים להקניט את הצעירים.
אבל הכל השתנה כאשר הטרגדיה הגיעה: אביה של שירה חלה ומותו הגיע אחרי מאבק ממושך וקשה. אמה של שירה התקשתה להתמודד עם האובדן והחלה לשתות, מה שהוביל להזנחה וגידול לקוי של שירה. לעיתים אפילו שכחה האם להאכיל אותה. בסופו של דבר, שירה הפסיקה להגיע לבית הספר. בתחילה חשב מאור שהיא חולה, אך ככל שהשבועות חלפו והפכו לחודשים, החשש בליבו גבר על היעדרותה. הוא פנה לאמו בשאלה ודאגה, ושאל מה קורה עם שירה.
אמו פתחה אליו ואמרה בעדינות: “מאור, שירה נלקחה לבית ילדים.” מאור הרגיש עצב עמוק, מבין שכנראה לא יראה אותה שוב. השנים חלפו, ומאור, שכבר התבגר, חזר לעיר הולדתו, אחרי שסיים את שירותו בצה”ל. יום אחד, נתקל במקרה בשירה. היא פסעה ברחוב עם בעלה, בטנה ההרה בלטה מתחת למעיל. היה ברור שהיא לקראת סוף ההריון. הפגישה הייתה חטופה, ומאז עברו ארבע שנים בלי שראה אותה שוב.
בפעם הבאה שנפגשו, שירה שבה לעיר הולדתה. כעת הייתה אמא יחידנית בעלה נהרג באירוע אלים ברחוב; הוא התמוטט בשל התמכרותו לטיפה המרה. שירה נשארה לבדה לגידול הילד הקטן שלה. בכל פעם שמאור הביט בה, הרגיש כי ליבו נסחף ברגש עמוק, ופשוט ידע שגורלם קשור זה בזו. גם שירה וגם בנה היו זקוקים לו, ומאור הבין שיש לו תפקיד משמעותי בחייהם והוא קיבל אותו.
