שלום יקרות שלי, מה חדש אצלכן? על מה אנחנו מרכלות היום? תזוזו רגע, אני רוצה לשמוע חדשות. בטלוויזיה באמת לא תמצאו דברים כאלה”, אמר ראובן, חיוך רחב על פניו. הנשים צחקו ופתחו לו מקום לידן.
“איפה היית?” שאלה הדודה שלי, חנה. “הלכתי למכולת. הייתה לי תאונה, אשתי עזבה אותי…”
הזקנה גבתה גבותיה: “באמת, ראובן? עזבה אותך?”
“הלכה אל חבר שלי. אמרה שאני לא גבר אם אני לא עובד בשום מקום.”
חנה הופתעה: “אבל גם הוא מובטל! מה בעצם ההבדל ביניכם?”
ראובן משך בכתפיו: “גם אני לא מצליח להבין.”
ראובן הלך משם, וחנה אמרה: “תראו, הנה הגברים. לא עושים כלום, אבל מוכנים לחיות על חשבונה של אישה. וראובן… איזה גבר הוא היה פעם! גבר נאה באמת. מאז שאשתו והילד עזבו אותו, השתנה לגמרי. והחבר שלו? הוא היה הראשון שהתמקם ביישוב! ומירה, איזה אומנית במטבח… טוב, בעלה עזב אותה, אז היא חיה בשביל הילדים שלך. אבל לא, היא עוברת מאחד לשני, מחכה לקבל משהו מהם. ומה הם עושים?”
לא בשביל לבנות גדר או לסייד קירות רק מתחרים זה בזה. מה קורה עכשיו ביישוב? פעם הגברים היו יוצאים להסתובב, אבל עבדו קשה. עכשיו? בלי עבודה, בלי משפחה! אחרים עוזבים לאזור המרכז. ברור מחפשים חיים טובים יותר.
“ואל תגידו לי,” הוסיפה הזקנה, “הילדים שלי התפזרו לכל עבר. הם מגיעים אלי פעם בחצי שנה. את הנכדים אני רואה רק בתמונות. פעם היינו חיים יחד הורים, ילדים, כולם מאושרים. שירים ושיחות עד הלילה. היינו מתאספים לקצור חיטה, כל המשפחה והשכנים. חופרים יחד גינה, עובדים יום שלם, נשארים עד הערב, וביום שאחרי חוזרים לעבודה. היום כל אחד עובד בשטח שלו לבד.”
מירה עברה לידנו, נושאת שקים כבדים, ושני ילדים רודפים אחריה. “את עוברת דירה?” שאלה חנה. מירה נאנחה עמוקות.
“כן, אל מיכאל. אין ברירה, לפחות יש לו קצבת זקנה. וראובן, מה איתו? שום דבר. אני חייבת לדאוג לילדים שלי, אין לי כסף, אי אפשר להתקיים מתוספת ילדים. מזמן הייתי שואלת אתכם. אני חושבת שבאביב אעבור לעיר, אקנה דירה קטנה בלי גברים. נמאס לי מזה. אם אתה לא דורש, אף אחד לא עושה משהו אבל כולם רוצים לאכול. אין לי מה לעשות כבר ביישוב. הגדול יתחיל בקרוב ללמוד בבית הספר. מי ילווה אותו? הבת שלי תלך לגן. אני אמצא עבודה. כואב לי לעזוב, גדלתי כאן. אבל חייבת ללכת. טוב, אני הולכת. אחרת מיכאל יחפש אותי בכל היישוב. להתראות, יקרות”, אמרה מירה, לקחה את תיקים שלה, ועזבה.
אני חושבת שהיא צודקת. מירה עוד צעירה, יש לה ילדים לגדל. אולי הייתי עושה בדיוק כמוה. ועכשיו, איפה אלך אני? קשה לעזוב את הבית. בעלי ז”ל בנה אותו, חשב שהילדים יגורו איתנו. פעם הלכנו לקטוף פטריות, הלכתי לאיבוד. אנשים נהגו לטייל בשבילי השדה, היום הכול מלא עשבים וגדרות. אז אני אחיה כאן. לפחות הפנסיה נכנסת כל חודש. “אני הולכת,” אמרה חנה, קמה על רגליה, “החקלאות לא מחכה. צריך לחלוב את הפרה ולהאכיל את התרנגולות. נתראה מחר.”
הזקנה נשארה לבד עוד זמן רב. שוב ושוב חשבה על החיים שהיו, על איך גידלה את הילדים. השנים עברו. רק אלוהים יודע כמה עוד נותרו לה. כשירד החשיכה, נכנסה לבית, אפילו לא הדליקה אור, הלכה ישר למיטה. כבר שלוש שנים שכמעט לא רואה דבר.
מירה בסופו של דבר לא עזבה את היישוב. נשארה כאן. לא העזה לשנות את חייה. כל עוד יש אנשים היישוב חי. הרבה יישובים כאלה כבר ריקים! נשארו שם רק בתים ישנים ובית העלמין, ואנשים מבקרים אותם פעם בשנה.
