שלום, גבירות יקרות! על מה אנחנו מרכלות היום? תזיזו קצת, אני רוצה לשמוע חדשות. בטח לא תראו או תשמעו דברים כאלה בטלוויזיה,” אמר ראובן בחיוך רחב. הנשים צחקו ופינו לו מקום.
“איפה היית?” שאלה דודתי. “הייתי במכולת,” ענה. “הייתה לי תאונה, אשתי עזבה אותי…”
סבתא צעקה: “זה ייתכן? בני?” ראובן המשיך: “היא עברה לחבר שלי, אמרה שאני לא גבר אם אני לא עובד.”
דודתי הופתעה: “רגע, גם הוא מובטל! אז מה ההבדל ביניכם?”
ראובן משך בכתפיים: “גם אני לא יודע.”
ראובן הלך לדירתו, ודודתי רעדה: “הנה הגברים מגיעים! אין להם מה לעשות, אבל הם חיים על חשבון נשים. ראובן… איזה גבר הוא היה! פעם חתיך אמיתי. כשאשתו וילדו עזבו, הוא השתנה לגמרי. והחבר שלו? היה בעל הבית הראשון במושב! ומרים בשלנית נפלאה! בעלה עזב אותה, אז היא חיה למען ילדיה. אבל היא עוברת מאחד לשני, מחפשת משהו מהם. ומה איתם?
לא, הם לא באים לבנות גדר או לצבוע קירות… הם מתחרים ביניהם. מה קורה עכשיו במושב? פעם הגברים יצאו לטיול, אבל עבדו קשה. היום? אין עבודה, אין משפחה! אחרים עוזבים את המושב. ברור, מחפשים חיים טובים יותר.
“ואל תגידו לי,” הוסיפה הזקנה, “הילדים שלי התפזרו בעולם. הם באים לבקר כל שישה חודשים. אני רואה את הנכדים רק בתמונות. פעם גרנו יחד, הורים וילדים כולם היו שמחים. שירים ושיחות עד הלילה. היינו מתאספים לקצור חיטה, כל המשפחה והשכנים. או נוטעים גינה עבודה יומית, ואז שוב חוזרים למלאכה למחרת. היום כל אחד לבד במשק שלו.
מרים עברה ליד הבית, סוחבת שקים כבדים, ושני ילדים רצים אחריה. “את עוברת לדירה חדשה?” שאלה דודתה. מרים נאנחה עמוק.
“כן, לשמעון. איך אפשר אחרת? לפחות הוא מקבל קצבת זקנה. וראובן? הוא לא עושה כלום. אני צריכה להעמיד את הילדים על הרגליים. אין לי כסף. אי אפשר לחיות רק מהקצבה של הילדים. מזמן הייתי שואלת אחרת. כנראה שבאביב אעבור לתל אביב. אקנה דירה קטנה, בלי גברים. נמאס לי מזה. הם לא עושים כלום אם לא מבקשים מהם. ורק רוצים לאכול. אין לי מה לעשות כאן במושב. הבכור יעבור בקרוב לבית הספר. מי יוביל אותו? בתי תלך לגן. אני אמצא עבודה. כואב לי ללכת, נולדתי וגדלתי כאן. אבל אין ברירה. טוב, אני הולכת. אחרת שמעון יחפש אותי בכל המושב. להתראות גבירות”, אמרה מרים, לקחה את התיקים ועזבה.
אני חושבת שהיא צדקה. מרים אישה צעירה, עוד צריכה לגדל ילדים. גם אני הייתי עושה כמוה אילו הייתי במקומה. ועכשיו, לאן אלך? עצוב להיפרד מהבית בעלי המנוח בנה אותו, האמין שהילדים יגורו איתנו. פעם הלכתי לקטוף פטריות, הלכתי לאיבוד פעם כולם טיילו, עכשיו הכל עם סבך. נישאר כאן. לפחות הם מביאים קצבה. “אני הולכת,” אמרה דודתי, קמה מהמקום, “המשק מחכה צריך לחלוב את הפרות ולתת אוכל לתרנגולות. נדבר מחר.”
הזקנה ישבה לבד זמן רב. נזכרה איך גידלה ילדים, איך חיה. השנים חלפו. רק הקדוש ברוך הוא יודע כמה עוד נשאר לה. כשחשיך, נכנסה לבית אפילו לא הדליקה אור; הלכה ישר למיטה. היא כבר לא רואה ממילא, מזה שלוש שנים.
מרים בסוף לא עזבה את המושב. נשארה במושב. לא העזה לשנות את חייה. כל עוד יש אנשים, המושב חי. הרבה מושבים ריקים רק הבתים הישנים והבית העלמין נותרו, אנשים מבקרים פעם בשנה.
החיים מלמדים אותנו שורשינו, המשפחה והקהילה הם הבסיס. גם כשנדמה שהכל משתנה, הערכים והקשרים ממשיכים להעניק משמעות לחיינו.
