יש לי חבר בשם דוד. הוא בחור מאוד חכם, כולנו מתייעצים איתו בכל דבר שמטריד אותנו בחבר’ה, והוא תמיד שמח לעזור. דוד כבר הגיע לגיל 29 ולא ממש חשב על חתונה, עד שנכנסה לתמונה יעל. היא בדיוק סיימה את בית הספר, בת 18 בלבד. לא היה הרבה מה לעשות בעניין הזה; דוד היה נחוש להתחתן עם יעל. האהבה ביניהם הייתה משוגעת, למרות הפער הגדול בגיל. אבל האמת, זה לא עניין של גיל. זה כבר לא כזה חשוב בימינו. אם הייתם בני 26 ו-37, זה היה הרבה יותר פשוט מאשר 18 ו-29. זה הבדל של דורות. בגיל 30 priorities משתנים בחדות, החיים פתאום מקבלים צבעים אחרים, אבל בגיל 18 עוד יש בלגן בראש שמתגלגל איתך לפחות עשור.
האהבה ביניהם הייתה עמוקה ובלתי ניתנת לעצירה. קיבלו ברכה מההורים ונישאו, אם כי לא ממש הייתה חתונה מפוארת. דוד ויעל נרשמו ברבנות, אחר כך הלכו עם הכי קרובים אליהם למסעדה בתל אביב, וכבר בערב המשפחה החדשה יצאה לטיול ברכב בכביש 6 לאורך הארץ. אני חושב שזו הייתה אחת מההחלטות הכי טובות שלהם. מי צריך אולם יוקרתי, ריבים בזמן שיכרות, כאבי ראש מיותרים ועצבים, כשאפשר להשקיע את כל המשאבים בהנאה משותפת?
חזרו מהטיול מרוצים ורעננים. בהתחלה דוד היה מקנא קצת בידידים של יעל מהחבר’ה. אבל זה נרגע, איכשהו הסתדר מאליו. דוד קלט שהם כולם ילדים, והוא היה יכול להתמודד איתם בקלות. יעל לפעמים הולכת למסיבות ולימי הולדת של החברות, ודוד נשאר בבית. כזה הוא לא אוהב בילויים רעשניים. הוא מעדיף מפגשים שקטים ונעימים. בקיצור, הם מסתדרים מצוין.
הם נשואים כבר שלוש שנים. דוד עובד ומרוויח יפה, ויעל משלבת לימודים ועבודה. היו ויכוחים קטנים פה ושם, אבל אף פעם לא היה ריב רציני. עדיין לא חושבים על ילדים, קודם הם רוצים לקנות דירה גדולה יותר. דוד הרבה פעמים צריך להסביר ליעל דברים שהם מובנים מאליהם בשבילו, אבל זה לא מפריע לו, היא מקשיבה, מבינה ומשתפת פעולה. בשביל יעל, המילה של דוד היא סמכות, והיא עצמה כל העולם בשביל דוד.
