ביום הולדתי השלושים, הצלחתי סוף־סוף לרכוש דירה עם שני חדרים. אני גר בה לבד, ועד עכשיו לא מצאתי זוגיות מתאימה לי. אתם יודעים מה הסיבה, לדעתי, שהחיים האישיים שלי כל כך לא פשוטים? זה בגלל שיש לי דירה משלי. בימינו, זה לא קל לאישה להיות גם עצמאית וגם נשית בו־זמנית. אם הייתי צריך לחלק את כל המחזרים שלי לשתי קבוצות, הייתי אומר כך:
1. יש לך דירה משלך? מעולה, בוא נגור ביחד ואז לא צריך לדאוג יותר מדי. הגבר לא רוצה להתאמץ, ומוכן להסתפק במה שכבר יש. העובדה שיש לי מקום מגורים נחשב מבחינתו ליתרון ברור, הוא מוכן להקים איתי משפחה ולהביא ילדים, כל עוד לא משתנה שום דבר בחיים שלו. לגבר כזה אין שאיפות לבנות קריירה או להרוויח יותר. את בעיית הדיור כבר פתרתי, לא צריך לו רכב, ואם צריך שלי מספיק, אז מבחינתו אין צורך להתאמץ מעבר לכך.
כשאני משוחח עם גברים מהסוג הזה, אני מרגיש שהם יותר מתאימים להיות הילדים שלי מאשר בני הזוג שלי. צריך לדאוג להם, לפנק אותם ולתחזק אותם, ואז גם לוודא שהם לא מחפשים לברוח. אני ממש לא צריך את סוג האושר הזה עדיף לי לגדל חתולה ולהקדיש את הזמן שלי לתחביבים.
2. יש לך דירה משלך? אני לא צריך את כל הבלאגן, עדיף שאשאר אצל ההורים, או שנעבור לכפר, או שבכלל נמכור את הדירה שלך ונקנה יחד דירה חדשה. דווקא האפשרות האחרונה היא “האהובה” עליי במיוחד. השקעתי המון שנים בלרכוש דירה, וכמה עשרות שנים לשלם עליה משכנתא לפחות אם הייתי מוצא בן זוג שהיה לוקח על עצמו תשלום משכנתא, אבל לא. כי ברגע שיש לי משכורת טובה, אני זה שמשלם והוא “יעזור איך שיוכל”. ואם אצא לחופשת לידה? נניח שנשלם את המשכנתא ואז אני “ארשה לעצמי” להביא ילד זה לא משנה שעברתי כבר את גיל ארבעים. העיקר שלא אפריע לבן הזוג “להיות רגוע ולחיות בשלום”.
יותר ויותר אני חושב לעצמי שלפעמים יותר פשוט לאמץ ילד קטן בן שלוש מאשר למצוא גבר שלא מפחד מאחריות אמיתית. כנראה שגם אם אתחתן, אצטרך להחזיק את עצמי, לפתור לך את כל הבעיות לבד ואולי אפילו גם לאהוב את עצמי לבד. אז בשביל מה בכלל לי בן זוג במצב כזה?
היום אני הבעלים והשליט על הבית שלי ועל החיים שלי. הדירה שלי משופצת, יש לי מרחב לעצמי ולכל התחביבים שלי. לפעמים יש בי געגוע למשפחה, למישהו קרוב, אבל מה שאני רואה במערכות יחסים אמיתיות די מהר גורם לי לוותר על החלום הזה. אספר לכם על אחת הסיטואציות שקרו לי לאחרונה.
התאהבתי באדם שהכרתי, הוא גם נראה היה בעניין. ישבנו אצלי, צפינו בסרט, והזמנו פיצה. חשבתי שאולי הפעם הוא יזמין ויטפל בזה בעצמו. הוא אכן ירד למטה, פגש את השליח, שילם על הפיצה אבל עם הכסף שאני מסרתי לו מראש. וברגע ההוא, כל ההתלהבות וכל המשיכה פשוט נגמרו.
אולי אני עצמי אשמה, כמו שהחברים אומרים לא הייתי צריכה להציע לשלם על הפיצה. הייתי סקרן אם הוא יקבל את הכסף או יסרב. עבורי, זה לא סכום משמעותי. אבל הסיפור הזה הוא בכלל לא על כסף…
