בגיל שלושים הצלחתי סוף סוף לקנות לעצמי דירה בת שני חדרים. אני גר בה לבד, ועד עכשיו עדיין לא מצאתי בת זוג מתאימה לחיים. אתם יודעים מה, לדעתי, הסיבה לקשיים שלי בחיים האישיים? זה דווקא בגלל שיש לי דירה. היום זה לא פשוט לאישה להיות גם עצמאית וגם נשית בו זמנית. הייתי מחלק את כל המועמדות לשתיים:
1. יש לך דירה משלך? נהדר, בוא נעבור ישר לגור ביחד, ואני כבר לא צריכה לדאוג לכלום. גבר לא רוצה להתאמץ, ובשבילו הכל כבר מוכן. זה שיש לי איפה לגור נחשב בעיניו פלוס גדול, הוא אולי אפילו חושב להתחתן ולהקים משפחה כל עוד שום דבר לא משתנה אצלו בחיים. הוא לא שואף לבנות קריירה או להרוויח יותר הרי פתרתי כבר את בעיית הדיור, אין לו צורך ברכב, וגם אם מדובר בילדים הרכב שלי מספיק. בקיצור, אין לו מה לרצות יותר.
כשאני מדבר עם נשים כאלה, לפעמים נדמה לי שהן יותר מתאימות להיות בנות שלי מאשר בנות זוג. צריך לדאוג להכל במקומן, לדאוג לפרנסה, לפנק, ולהשגיח שלא יעזבו. אני לא זקוק לכזו “אושר”, מעדיף כבר כלב גזעי וזמן פנוי לתחביבים שלי.
2. יש לך דירה? אז עדיף לא להיכנס אלייך, אני אמשיך לגור אצל ההורים שלי, או שנחפש בית בכפר. ויש גם את ההצעה למכור את הדירה שלי ולקנות משהו משותף. את ההצעה הזו אני אוהב במיוחד עשרות שנים לקח לי לחסוך לדירה, ולשלם את המשכנתא. אולי, אם בת הזוג הפוטנציאלית שלי לפחות הייתה לוקחת על עצמם את תשלומי המשכנתא, אבל כמובן שלא. הרי יש לי הכנסה סבירה, אני אשלם, והיא “תעזור איך שתוכל”. ואם אני אצא לחופשת לידה? מסתבר שברגע ששילמנו את המשכנתא אולי אז יהיה מותר לי להביא ילד, לא משנה שעד אז אהיה בן ארבעים. העיקר שלא אפריע לה בשום עניין ושהיא תחיה בשקט בלי דאגות.
יותר ויותר אני חושב שלפעמים פשוט יותר לאמץ ילד בן שלוש מבית הילדים מאשר למצוא בת זוג שלא תיבהל מרעיון משפחה. ככל הנראה גם אם אתחתן, אצטרך לדאוג להכל בעצמי, וכנראה שאצטרך גם לאהוב את עצמי לבד. אז בשביל מה בכלל אני צריך ליד מישהי?
עכשיו אני השליט היחיד בבית שלי ובחיים שלי. יש לי דירה משופצת, מרחב, ואני יכול להקדיש זמן לתחביבים שלי. לפעמים אני משתוקק לחום משפחתי, לאדם אהוב לידי, אבל המציאות שאני פוגש שוברת לי את החלום הזה מהר מאוד. אספר לכם על מקרה שקרה לי לא מזמן.
התאהבתי בבחורה בשם עינבר שהכרתי, וגם היא, נראה לי, חיבבה אותי. צפינו יחד בסרט אצלי בדירה ורצינו להזמין פיצה. חשבתי שאולי היא תסכים להשתתף לפחות בהוצאה הזאת. ובכן, היא הסכימה: יצאה בלובי לקבל את השליח ושילמה על הפיצה, אמנם בכסף שאני נתתי לה. מכל העניין הזה גם השיחה, גם כל הרגש שהיה הכל נגמר שם.
אולי האשמה בי. חברים שלי אמרו שלא הייתי צריך להציע לשלם על הפיצה בעצמי. פשוט סיקרן אותי אם היא תיקח את הכסף או תסרב. מבחינתי, זה בכלל לא היה העניין של הסכום. אבל בעצם, זה בכלל לא הכסף…
