הייתי בן 30 כשאבא שלי הלך לעולמו. היום אני בן 32 והשיחה האחרונה שלנו עדיין כואבת, כאילו הייתה אתמול. תמיד הייתי “הילד הבעייתי” – התחיל כל מיני דברים ולא סיים אף אחד מהם.

הייתי בן שלושים כשאבא הלך לעולמו.
היום אני בן שלושים ושתיים, והשיחה האחרונה שלנו עדיין צורבת בי, כאילו הייתה אתמול.
תמיד הייתי “הילד הבעייתי” מתחיל משהו, מתלהב, וזורק אותו באמצע.
למדתי שלוש מגמות בשלוש אוניברסיטאות שונות בארץ.
את הראשונה עזבתי כבר בסמסטר השני מרוב שעמום.
את השנייה באמצע הרביעי, כי פשוט הפסקתי להגיע, ביליתי הרבה, טסתי לכל פינה ברחובות תל אביב, מתפזר בלי מטרה.
את השלישית עזבתי עוד לפני שנגמר סמסטר ראשון.
בזמן שאחיותיי היו מצטיינות, מסיימות, מתחילות קריירות, אני דילגתי ביני לבין עצמי, מדלג מרעיון אחד לשני, מבטיח לכולם “עוד אמצא את המקום שלי”.
כולם בבית שמו לב לזה, אבל את הכאב רק אבא באמת הרגיש.
הוא היה האיש שלי.
לא רק אבא חבר אמיתי.
לקח אותי לשחק ביליארד, לראות משחקי הפועל תל אביב, לשבת על בירה בשבת בצהריים, לברביקיו על חוף ימה של הרצליה עם החבר׳ה שלו.
בזמן שאחיותיי חיו לפי לוחות זמנים, ציונים ויעדים, אצלי הוא אמר: “אתה גבר, תלמד על החיים ברחוב”.
גדלתי חופשי, בלי כללים ברורים, בלי לחץ אמיתי.
עם השנים זה הפך להיות בעיה לא ידעתי לשמור על דבר, לא לימודים, לא עבודה, לא קצב.
שלושה חודשים לפני שהוא הלך, הייתה לנו השיחה הכי קשה בחיי.
ישבנו על הדשא בחצר.
הוא עישן ואני גלשתי בפלאפון שלי.
הוא ביקש ממני להוריד את המכשיר.
אמר לי, “בן שלי, אני לא מאוכזב ממך, אני מאוכזב מעצמי.
אני גידלתי אותך לא נכון.
פינקתי אותך, חסכתי ממך קשיים.
הפכתי אותך לחלש מול החיים”.
שתקתי.
העיניים צרבו אבל לא בכיתי.
רציתי להגיד משהו חזק, בוגר, אבל המילים נעלמו.
רק אמרתי שאשתנה.
הוא שתק והסתכל באדמה.
שלושה חודשים אחר כך, בבוקר רגיל, קם לצחצח שיניים, נפל על הרצפה.
זה היה פתאומי.
לא היה פרידה, לא בית חולים, לא מילים אחרונות.
לא איבדתי רק אבא איבדתי את היחיד שעדיין האמין שאולי עוד אוכל להתעורר, גם כשהוא כבר היה עייף מלחכות.
אחרי הלוויה, נכנסתי לזעם שקט עם עצמי.
הפסקתי לצאת, להיפגש, לשתות, לבזבז זמן.
חזרתי ללמוד הפעם משפטים, רק כי הרגשתי חייב להוכיח משהו.
קם בחמש בבוקר, עובד במשרה חלקית ברחובות רמת גן, לומד בערב.
יש ימים שבקושי אוכל, אבל ממשיך.
כל מבחן עובר עם המחשבה עליו.
כל קורס כאילו אמרתי לו, “רואה?
אני מצליח”.
עברו שנתיים.
אני מתקדם.
לא מפספס סמסטרים, לא בורח מהשיעורים, לא מחפש תירוצים.
אחיותיי מסתכלות עליי אחרת, תומכות בי.
אמא אומרת שאבא היה גאה בי.
איני יודע אם באמת גאה אבל לפחות לא היה עוזב עם תחושת כישלון מוחלט.
הכי קשה זה לא הלימודים, לא העבודה, לא השליטה באפיסת הכוחות.
הכי קשה שאני לא יכול להתקשר אליו ולספר לו שצלחתי מבחן קשה, שהצלחתי, שאני משתנה.
הוא היה השותף שלי להרפתקאות, זה שלימד אותי לחיות בלי פחד, אבל גם זה שהשאיר אותי בלי מסגרת.
עכשיו תורי לבנות אותה בעצמי.
לפעמים, כשאני חוזר מאוחר הביתה עם תיק מלא ספרים, מתיישב על המיטה ומסתכל בתמונה שלנו מטיול ביפו עם בירה ביד וחיוך ענק.
ותמיד אני לוחש לעצמי: “זקן, לא הספקתי להוכיח לך בזמן, אבל לא טעית לגמרי איתי.”
רוצה להיות הגרסה הכי טובה שלי בשבילו.
מקווה שאתפוס את זה.