דביר הכיר את אמא שלו רק מאז שהיה תינוק. היא תמיד הייתה לצידו, כי לא היה לו אף אחד אחר בעולם. אביו עזב את אמו עוד לפני לידתו. עכשיו ערב ירד. דביר הקטן מבטיח לעצמו להיות אמיץ ולחכות שאמא תשוב אליו.
הילד בן החמש חוזר ומבטיח לעצמו להיות גיבור ולהמתין לאמא שתחזור.
שעה חולפת, אחריה עוד שעה אבל אמא לא מגיעה. הדמעות זולגות מעיניו של דביר, והוא פונה אל חדר השינה לבדוק אולי אמא שם אך החדר ריק ונעלי היציאה של אמא אינן במקומן.
הפחד מתחיל לחלחל לדביר, והוא שוב פורץ בבכי. ככה הוא נרדם, דמעות על הלחיים.
עם הזריחה ושמש ירושלמית שמציצה מבעד לחלון, מתעורר דביר וממהר לחפש את אמא שוב. הוא נמנע מללכת לשכן ממול כי אמא תמיד הזהירה אותו שבבניין גר דוד עוקצני שרוב הזמן שיכור ותוקפני. דביר מפחד ממנו מאוד.
הילד יוצא לרחוב, אולי ימצא שם את אמו. העוברים והשבים מתעלמים ממנו, כל אחד טרוד בענייניו. דביר מתעייף ונשכב על ספסל בגינה הציבורית. קשישה יושבת לידו. הוא מתיישב לצידה, דמעות זולגות מאליהן. האישה מביטה בו בתמהון ושואלת ברוך מה קרה.
לך הביתה, ילד היא אומרת, בחשבה שהוא התרחק יתר על המידה, ומושיטה לו תפוח רענן.
אבל דביר אינו מפסיק לחפש. המבוגרים ברחוב אינם מבחינים בו, איש עסוק בעולמו.
בסוף החיפושים, מותש ומיואש, עוצם דביר עיניים ונרדם בגינה. הלילה יורד. קר לו ורעב. מישהו מבחין בילד ומתקשר למשטרה. וכך דביר מוצא את עצמו בתחנת המשטרה שבמרכז ירושלים. משם מעבירים אותו, והוא מוצא את עצמו בידיים של מדריכה.
אני רוצה את אמא שלי! דביר שוב ממרר בבכי, מקווה בכל ליבו שתיכנס בדלת עוד רגע. אבל החדר ריק, ואין בו שום אמא.
עוד מדריכה באה לחדר, מביאה לו בגדים נקיים, עוזרת לו להחליף. אחר כך, מחזיקה בידו ומובילה אותו הלאה. דביר קולט שהוא נמצא במקום מלא ילדים שלא הכיר, כולם בודדים כמותו. דביר נצמד לקיר, יושב זמן רב, הראש סחרחר עליו. הוא מבין שאמא שלו עכשיו רחוקה מאוד, אולי לא תחזור אליו לעולם.
א.נ. אמא של דביר נפגעה בתאונת דרכים באותו ערב ונהרגה, כשיצאה מהבית.
