דניאל הכיר את אמא שלו מרגע שנולד. היא תמיד הייתה לצידו. לא הייתה לו אף נפש קרובה אחרת בעולם. אביו עזב את אימו לפני שנולד. זה היה ערב. דניאלון הקטן הבטיח לעצמו שיהיה אמיץ ויחכה בסבלנות שאמא תחזור.
הוא נשאר לבד, גיבור קטן בן חמש, וחיכה. שעה עברה, שתיים, ואמא לא חזרה. הדמעות כבר קיננו בעיניו. ניגש בשקט לחדר השינה, אולי תמתין לו שם באור המטושטש אך המיטה הייתה ריקה. אפילו הנעליים שבחרה במיוחד ערב קודם והניחה ליד הדלת גם הן נעלמו.
הפחד טיפס בו, צרור חנק בלב. הוא התייפח חרישית עד שנרדם.
עם זריחת השמש חדרה קרן זהובה אל מיטתו. דניאל נדרך, מתמלא תקווה והתחיל שוב לחפש את אמא שלו. הוא לא העז להיכנס לדירת השכן ממול. כבר הזהירה אותו אימא מפניו יהושע שם, שתמיד שתוי וצועק, מרים יד, מפחיד כל ילד. דניאל רעד רק מהמחשבה.
יצא לרחוב, עיניו סורקות כל דמות, תקווה רפויה בלב. העוברים והשבים חלפו על פניו, שקועים בענייניהם, איש לא עצר. הרגליים התעייפו, הלב נשבר, והוא ישב על ספסל בגינה הציבורית. זקנה אחת, מחייכת קלות, ישבה בצד השני. דניאל התקרב בדמעות.
“ילד, מה קרה?” שאלה ברוך לב.
“תלך הביתה, זה מסוכן להסתובב לבד,” נזפה בו בעדינות ותחבה לידו תפוח עסיסי. אך דניאל המשיך לחפש, הלב שלו לא נתן לו מנוחה. המבוגרים חלפו על פניו כאילו היה אוויר.
בסופו של יום, כוחותיו אזלו, נרדם על הדשא הקר. הלילה ירד, הרוח הצטרפה לגעגועים. דניאל רעד מרעב וקור. מישהו מהשכנים הבחין בו, התקשר למשטרה. ככה מצא את עצמו בתחנת המשטרה. משם לקחו אותו לגור אצל דודה.
“אני רוצה את אמא שלי!” זעק, הדמעות צורבות את הלחיים. אך בחדר היחיד אליו הוכנס, לא הייתה אמא.
אישה נוספת הגיעה, נתנה בגדים נקיים, עזרה לו להחליף, ואז אחזה בידו והובילה אותו אל בית ילדים שם פגש ילדים נוספים, בודדים כמוהו. הוא נשען אל הקיר, עיניו עייפות וכבדות, והבין בלב כואב אמא שלו אי שם רחוק, רחוק מדי, וכנראה לא תחזור לעולם.
נ.ב. אמו של דניאל נדרסה בערב בו יצאה מהבית ולא שבה עוד.
