הייתי בן 30 כשאבי הלך לעולמו. היום אני בן 32, והשיחה האחרונה שלנו עדיין כואבת כאילו קרתה אתמול. תמיד הייתי “הילד הבעייתי” – התחלתי דברים ולעולם לא סיימתי אותם.

הייתי בן שלושים כשהאבא שלי הלך לעולמו.
היום אני בן שלושים ושתיים והשיחה האחרונה שלנו עדיין שורפת לי בלב, כאילו זה היה אתמול.
תמיד הייתי “הילד הבעייתי” מתחיל דברים ומוותר באמצע.
למדתי שלוש מגמות בשלושה מוסדות שונים.
הראשונה עזבתי באמצע הסמסטר השני כי שעמם לי, את השנייה בארבעה חודשים כי התחלתי להבריז, לצאת, להסתובב, להתפזר.
השלישית ויתרתי עליה עוד לפני סוף הסמסטר הראשון.
בזמן ששתי האחיות שלי סיימו תארים, התחילו לעבוד, אני קפצתי מרעיון לרעיון, מתכנון לתכנון, חוזר לעצמי ש”אני אמצא את הדבר שלי”.
כל המשפחה קלטה את זה, אבל זה הכי כאב לאבא.
הוא היה החבר הכי טוב שלי, לא רק אבא פשוט האדם שלי.
לקח אותי לשחק ביליארד, למגרשי כדורגל, לבירות בסופי שבוע, למנגלים עם החבר’ה שלו.
בזמן שהאחיות שלי היו להן לו”ז, ציונים, אחריות, היה לי חופש אמיתי.
הוא אמר לי: “אתה גבר, תלמד ברחוב.” גדלתי בלי חוקים מוגדרים, בלי לחץ אמיתי, וכשעברו השנים, זה עבד נגדי.
לא ידעתי איך להחזיק שום דבר לא לימודים, לא עבודה, לא שגרה.
שלושה חודשים לפני שהוא נפטר היה לנו את השיחה הכי קשה בחיים שלי.
ישבנו בחצר, הוא עישן ואני טיפה שקוע בטלפון.
ביקש ממני להניח אותו בצד.
אמר לי: “בן שלי, אני לא מאוכזב ממך, אני מאוכזב מעצמי.
גידלתי אותך לא נכון.
פינוקתי אותך יותר מדי.
חסכתי ממך קושי.
עשיתי אותך חלש מול העולם.” שתקתי, העיניים שלי בערו, אבל לא בכיתי.
רציתי להגיד משהו בוגר, משהו חזק, אבל לא יצאה לי מילה.
רק הבטחתי לו שאשנה את עצמי.
הוא לא ענה.
הביט באדמה.
שלושה חודשים אחר כך, ביום רגיל של חול, קם, הלך לצחצח שיניים ונפל במקלחת.
זה היה רגעי, בלי התראות, בלי בית חולים, בלי מילות פרידה.
לא רק איבדתי אבא, איבדתי את היחיד שאמין שאני עוד יכול להשתנות, גם כשכבר היה עייף מההמתנה.
אחרי ההלוויה בבית העלמין בהרצליה, נכנסתי לזעם פנימי.
הפסקתי לצאת, הפסקתי לשתות, הפסקתי להתרחק מהדברים שצריך לעשות.
נרשמתי שוב ללימודים הפעם משפטים, כי הייתי חייב להוכיח משהו.
אני קם בחמש בבוקר, עובד שעות פה ושם, לומד בערב.
יש ימים שאני לא מוצא זמן לאכול, אבל ממשיך.
כל מבחן, כל קורס אני נושא אותו איתי בראש, כאילו אני אומר לו: “רואה, אני יכול.”
עברו שנתיים.
אני מתקדם.
לא מפספס סמסטרים, לא פורח מהשיעורים, לא מחפש תירוצים.
האחיות שלי עלו עליי בעיניים אחרות ותומכות בי.
אמא אומרת שאבא היה גאה.
לא יודע אם היה גאה באמת אבל אולי לפחות לא היה הולך כשהוא מרגיש שהכל אבוד.
החלק הכי קשה זה לא הלימודים, לא העבודה, לא העייפות.
הכי קשה שאין לי אותו לשתף לספר לו שלקחתי מבחן קשה, שהצלחתי, שאני עושה דברים אחרת.
הוא היה השותף שלי בהרפתקאות זה שלימד אותי לחיות בלי פחד, וגם זה שבטעות השאיר אותי בלי מסגרת.
עכשיו זה עליי לבנות אחת בעצמי.
לפעמים, כשאני חוזר מאוחר עם תיק מלא ספרי לימוד, יושב על המיטה ואני מסתכל בתמונה שלנו מהטיול עם בירה ביד וחיוך.
ותמיד בלב אומר לו: “זקן, לא הספקתי להוכיח לך בזמן, אבל לא טעית לגמרי איתי.”
אני רוצה להיות הגרסה הכי טובה של עצמי בשבילו.
מקווה שאצליח.