אני בן 26 ואשתי טוענת שיש לי בעיה שאני לא מוכן להודות בה

אני בן 26, ורעות, אשתי, טוענת שיש בי משהו שאני מסרב להודות בו.
היא חוזרת על זה בכל פעם שאני עוזב עבודה או מפוטר.
היא אומרת שזה לא נורמלי שתקופת העבודה הארוכה ביותר שלי הייתה רק חצי שנה.
והיא צודקת.
לפעמים אני מחזיק מעמד חודש, לפעמים שבועיים, לפעמים אפילו לא מסיים את תקופת ההתמחות.
עבדתי בשלל משרות תחזוקה, ניקיון, טאטוא רחובות בתל אביב, קרצוף שירותים, סחיבת סחורה במחסן בחולון.
תמיד מתחיל עם רצון, ואז אחרי כמה ימים מתיש אותי הגוף והראש.
זה לא רק העייפות.
זה גם הבושה.
סיימתי רק כיתה י”א.
לא חזרתי לבית הספר.
בכל פעם שאני מתחיל עבודה כזו ומקבל ווסט או מטאטא, או דלי, אני מרגיש שאני לא שייך לשם.
מסתכל על שאר העובדים השלווים, עושים את שלהם בלי תלונות ואני ביני לבין עצמי אומר: ככה לא יכול להיראות החיים שלי.
מתחיל לאחר, לעבוד פחות, לחפש תירוצים להיעדרות.
עד שיום אחד מזמינים אותי לחדר שיחה ואומרים לי “אתה לא צריך להגיע יותר”.
רעות לא מצליחה להבין.
היא עובדת בחנות בירושלים כבר ארבע שנים.
משתכרת מעט, אבל יציבה.
יודעת בדיוק מה תקבל בכל חודש.
כשאני חוזר שוב בלי עבודה, היא מסתכלת עליי בתסכול ועייפות.
אומרת: “הבעיה היא לא עבודה, הבעיה היא אתה.
אתה לא עומד בכלום.” אני עונה לה שהעבודות האלה אינן בשבילי, שאני נולדתי למשהו אחר, שלא נועדתי לקרצף שירותים כל החיים.
אז היא כועסת עוד יותר.
אומרת לי לסיים בית ספר, ללמוד מקצוע, להשתלם.
שאף אחד לא יקבל אותי ל”משהו אחר” בלי תעודת בגרות לפחות.
אני אומר לה שאעשה את זה, אבל חודש עובר ועוד חודש ואני לא נרשם.
תמיד יש תירוץ אין כסף, אין זמן, אעשה את זה מאוחר יותר.
האמת היא שאני מפחד לחזור לבית ספר כמבוגר, לשבת ליד צעירים, ולהרגיש שאני מפגר מאחור.
בבית זה כבר שגרה.
רבים על אותו דבר שוב ושוב.
היא אומרת שאני חי בחלום, מדבר יפה ולא עושה דבר.
אני טוען שהיא התפשרה, למדה להסתדר, לא לחיות באמת.
לפעמים אנחנו צועקים.
לפעמים פשוט לא מדברים ימים שלמים.
אני יוצא שוב לחפש עבודה, עם קורות חיים מקופלות בכיס, וחוזר מאוכזב כשהמעסיקים אומרים לי: “נחזור אליך”.
הכי קשה זה, שאני באמת חולם.
חולם על עסק משלי, לא להיות תלוי באף אחד, לא להתבייש בבגדים שאני לובש.
חולם לקום מוקדם בשביל משהו שלי, ולא כדי לקבל פקודות.
אבל חלומות לא משלמים את השכירות, ולא ממלאים את המקרר.
ורעות מזכירה לי את זה כל יום.
אני שואל את עצמי האם באמת יש בי בעיה שאני לא מודה בה, או שמגיע לי לחלום על משהו גדול יותר?
היום אני מבין חלום יפה, אבל בלי עשייה, הוא נשאר רק חלום.
כדי לזוז קדימה, חייבים לפחד פחות ולעשות יותר.