לפני שהתחתנתי עם בעלי איתן, היו לי יחסים לא רעים בכלל עם ההורים שלו. זה לא היה מושלם, אבל האווירה הייתה חמה למדי. מאחר ואיתן עדיין התגורר איתם באותם ימים, הרבה פעמים שוחחתי עם אמא שלו ואביו במהלך הביקורים שלי אצלם. לפעמים היו אי־הסכמות קטנות, כמו מה לראות בטלוויזיה, אבל תמיד שילבתי כוחות עם חמתי כדי להימנע מעימותים מיותרים. הכול הלך חלק עד ליום החתונה שלנו.
אחרי החגיגה, הלכנו לבית ההורים של איתן, והם ממש הציפו אותי באוכל. הם הפצירו בי לאכול עוד ועוד, “שתהיי בריאה,” אמרה חמותי בקריצה. בהתחלה צחקתי עם כולם, אבל ככל שעבר הזמן, ההערות נעשו יותר חודרניות ובלתי פוסקות. חודש אחרי, חמותי זרקה “נדמה לי שעשית קצת בטן, לא?”, למרות שלא עליתי אפילו גרם. כעבור כמה שבועות גיליתי שאני בהריון שמחה לא רגילה שטפה אותי. שיתפתי את איתן בבשורה, אבל ביקשתי ממנו לשמור בסוד מההורים שלי, כדי להפתיע אותם בהמשך. באותו זמן עברנו סוף סוף לדירה משלנו בתל אביב.
כשההריון התקדם, קרובי המשפחה של איתן החלו לבקר אותנו בתדירות עולה, שואלים בלי הפסקה אם אני מרגישה טוב ואם אני אוכלת מספיק. עלה בי החשד שאיתן סיפר להם אולי הפר הבטחה? אבל הוא הרגיע אותי, אמר שזו דאגה ישראלית טיפוסית, אין מה להתרגש. ובכל זאת, כשסוף סוף בישר להם, החיים שלי התהפכו ברגע.
חמי התחיל ללחוץ עלי לאכול הרבה יותר, כמעט פקד עלי לעזוב את העבודה “העיקר שתנוחי, שלא תתעייפי חלילה.” חמותי בקושי הסירה את ידיה מהבטן שלי, כל הזמן מתפעלת: “איך היא גדלה!” הם קפצו אלינו לדירה בשלוש בצהריים, בשש בערב, ושוב ביום למחרת בבוקר עם מיליון שאלות איך אני ישנה, מה אכלתי, אם אני נחה מספיק. לאט לאט הבנתי מבחינתם הפכתי לכלי, לאִמַּא במובן הכי בסיסי רק לגדל להם נכד, לא אכפת להם מי אני באמת ומה אני מרגישה או רוצה לעשות. התברר לי בדיעבד שניסו להאכיל אותי מכל טוב הארץ עוד מהרגע הראשון, עוד לפני החתונה בכלל.
שיתפתי את איתן בכל מה שאני מרגישה, אבל לצערי הוא פסל הכול אמר שזה בראש שלי, שאני מגזימה סתם. נשבר לי הלב. כשהבנתי שאני לבד במערכה הזו, החלטתי לקחת שליטה. באותו לילה ארזתי מזוודות, ביקשתי מאיתן להחליף מנעולים ליתר ביטחון והזמנתי כרטיסים לחופשה בארץ. למחרת יצאנו לדרך, בתקווה שהבריחה הזו תביא לי שלווה ונשימה חדשה, משהו שיחזיר לי את השליטה על החיים שלי.
