ההכנות לחג תמיד מלאות בלחץ ובלגן, אבל לפעמים זהו בלגן שיש בו שמחה קרובי המשפחה ואורחים שחיכיתי להם הרבה זמן סוף סוף מגיעים, וכל החבורה חוגגת יחד את החג בשמחה ובחוסר דאגה. אני רוצה לשתף בסיפור על אישה שרצתה מאוד לחגוג את יום הולדתה עם המשפחה.
״התחלתי להתכונן לחגיגה לכבוד יום הולדתי יותר משבוע מראש. לפני יומיים מלאו לי שישים שנה. חיכיתי כל כך לראות את כל קרובי המשפחה, והשקעתי בזה הרבה אנרגיה וזמן. בגלל הסגר הייתי צריך לוותר על המסעדה ולארגן אירוח ביתי.
אני גרה עם בתי, ענבל, בת 31, שעדיין לא נשואה. הבן שלי, דן, נשוי ויש לו בת, הנכדה האהובה שלי. לא מזמן הוא חצה את גיל הארבעים. חלמתי לחגוג את המאורע עם שניהם והנכדה. הלכתי לשוק, חשבתי על התפריט, הכנתי שלל מתאבנים, שלוש סלטים, כרוב ממולא, בשר, עוגה. הזמנתי את כולם לשבת, שיהיה לכולם נוח ושאף אחד לא יתכנן משהו אחר מראש.
אבל… אף אחד לא הגיע. דן, הבן שלי, אפילו לא ענה לטלפונים. לא הצלחתי להבין מה קורה. הייתי כל כך מאוכזבת. היום שנהרס לי, ובמקום שמחה רק דמעות. ישבתי מול כל האוכל שהכנתי לערב החגיגי, ואף אחד לא ישב לשולחן. איך הילדים שלי יכלו לעשות לי דבר כזה? ענבל ניסתה לנחם אותי, אבל לא הצלחתי להירגע. ביום ראשון כבר הלכתי לבית של דן לגלות מה קרה.״
״גדלתי שני ילדים לבד. בעלי נסע לעבוד בחו״ל ונעלם. בזכות עזרת ההורים שלי הצלחתי לקנות דירת שלושה חדרים בתל אביב, ששם גרנו כולנו. כשהבן שלי היה בן שלושים הוא התחתן. בהסכמה שלי הם עברו להתגורר בחדר אחד, ענבל בחדר השני ואני בשלישי. לא היה הכי נוח, אבל רציתי לעזור למשפחה הצעירה.
כך חיינו שמונה שנים. לדן נולדה בת, שאני ממש גידלתי על הידיים שלי. אחר כך חמותי נפטרה. היא אף פעם לא תקשרה איתי ולא התעניינה בנכדים, בכל זאת, היא השאירה לי דירת חדר. הדירה דרשה שיפוץ רציני. אחרי שסיימתי, החלטתי לתת לה את הדירה שלי ולדן ולמשפחתו. מאז נפגשנו פחות, אבל המשכנו לחגוג ביחד חגים.
ואז, ביום ההולדת שלי, דן פשוט לא הגיע لأول פעם. כבר בעשר בבוקר הייתי אצלם. כל הדרך דאגתי שאולי קרה משהו. הבאתי איתי מהמטעמים ומהאוכל הנהדר של אתמול. מי שפתחה לי את הדלת זו הכלה שלי, שהייתה ממש לא מרוצה שהעירו אותה. היא אפילו לא הכניסה אותי, ושאלה מה אני רוצה.״
״התברר שדן ישן עדיין. כשהתעורר, הציע לי תה. התחלתי לברר למה לא באו לחגיגה, למרות שהזמנתי מראש, וגם שאלתי למה הוא לא חזר אליי בטלפונים המרובים. הוא שתק, אבל הכלה שלו לא התאפקה ודיברה בשניהם כל הזמן הזה היה לה בטן מלאה עליי, כי הרי הם קיבלו רק דירת חדר ואני נשארתי בשלושה, שהם דחוסים ולא יכולים להביא עוד ילד. ככה זה כשהתודה נגמרת. כל החיים אתה מקריב בשביל הילדים, נותן להם דירה, אבל תמיד זה לא מספיק.
לצערי, צריך קודם לחשוב על עצמך, ורק אחר כך על המשפחה. אולי ככה לפחות לא תצפה להכרת תודה בסיסית.
