תקשיב, אני חייב לספר לך משהו ממש מרגש שקרה לראובן השבוע, משהו שנשאר איתו כל היום. ראובן עלה לרכבת מתל אביב לכיוון פרדס חנה ביום רביעי, והקרון היה די ריק, אווירה רגועה של בוקר. תוך כדי הנסיעה, נכנסה לאוטובוס אישה מבוגרת בשם אילנה, לבושה בנעלי עבודה וכובע רחב שוליים, מיד ראו שהיא בדרך לשדה שלה, כמו רוב האנשים בקרון. גם ראובן עשה את זה, כמו בימים הטובים כשהיה נוסע לשטח שלו עם שירה, אשתו עליו השלום. מאז שהיא נפטרה, הוא פשוט לא מצא את הכוח לחזור לשם לבד, הכול הזכיר לו את בדידותו.
כשהרכבת נעצרה בתחנה בפרדס חנה, אילנה פנתה לראובן ואמרה לו משפט שצמרר אותו: “היום הולך להיות יום יפה ושמשי, ויש לנו מספיק זמן לעשות משהו טוב”. זה בדיוק אותו משפט ששירה הייתה אומרת לו תמיד! ראובן כמעט נחנק, אבל רק הנהן לה. הם התחילו לדבר, שיתפו קצת על העונה הדלה השנה, על החורף הכבד האחרון, ועל כל התקוות לשנה שתבוא. הייתה תחושת שותפות, כאילו הם מכירים הרבה שנים.
כשהמשיכו יחד לתחנה המרכזית ויצאו מהתחנה, ראובן נזכר שבעצם הוא אף פעם לא נתקל באילנה קודם ואין לו מושג מי היא. הם הלכו קצת יחד, ואז נפרדו כל אחד לכיוון השדה שלו. כשהגיע ראובן לשטח שלו, גילה שכל הגינה עברה פלישה של עשבים ופרחים בר שגדלו פרועים כי המון זמן לא היה שם. אבל משהו מהשיחה עם אילנה נתן לו פתאום כוח. כאילו היא הדליקה בו מחדש איזה ניצוץ ישן.
הוא פשט מעיל, נעל כפפות, והתחיל לנקות את השטח, לעדור בין הערוגות, להוציא את כל העשבים. ראה את האדמה משתחררת וחייך בפעם הראשונה מזה הרבה זמן. הוא אפילו החליט שהוא לא מוכר את השטח, לפחות בינתיים. השמש חיממה אותו, הוא ישב רגע לנוח על ספסל עץ ישן, שלף סנדוויץ גבינה ועגבנייה מתיק, מזג לעצמו תה בתרמוס, ונהנה מרגע של שקט. הוא התבונן בפרחים הסגולים שאהב כל כך ובתפוחים שהתחילו להבשיל תחת עץ חדש ששתל בשנה שעברה. כל הזיכרונות של שירה פתאום הרגישו פחות קשים, הופכים לזיכרונות מתוקים.
המצב רוח שלו השתפר פלאים, והוא החליט להמשיך לבוא לשטח, אולי אפילו כל שבוע. בזמן שהוא ליקט פטריות בקצה היער, ממש הרגיש שהלב שלו מתמלא מחדש בתקווה. הוא חשב לעצמו כמה חשוב להמשיך, לעבוד, למצוא משמעות בעצמו ולא לוותר.
בדרך חזרה לרכבת פגש שוב את אילנה. ישבו רגע במקלט קטן, אכלו יחד תפוחים ודיברו על העבודה בשדה, על מה הספיקו ומה עוד מתכננים לשנה. אילנה, בחיוך שלה, עודדה אותו לעולם לא להפסיק לחלום, סיפרה לו שעדיף לראות בכל יום עבודה בשטח ברכה, לא עול. כשנפרדו בתחנת הרכבת, ראובן חייך לשקיעה האדומה, מרגיש קליל ושמח. הוא הבין שיש לו עוד המון חיים לפניו, ולא חייב לתת לעצב לגרור אותו אחורה יותר.
