יומן 12 בדצמבר
כבר שש עשרה שנה שאני נושא עיניי ברחובות תל אביב, רואה אותה כמעט כל יום אישה מבוגרת, עם שלוש מזוודות שתמיד דבקות אליה. כולם קראו לה “המשוגעת עם המזוודות”, ואף אחד אף פעם לא טרח לשאול לשמה. אבל אני ידעתי, שמה הוא חמוטל כהן.
חמוטל כבר חגגה שמונים. פעם הייתה עובדת חרוצה במפעל, מכונאית שידעו להעריך. כשתפסיקו להעסיק אותה, כשהגיעה לגיל פרישה, היא לא ויתרה לעצמה. במקום לשבת בצל, למדה קורס מתקדמים במשפטים במכללה, והחליטה לעבור לירושלים בתקווה שאולי שם תמצא עבודה חדשה, משהו שכרוך בטיפת צדק בעיר הגדולה.
אבל לירושלים יש חוקים משלה, ואת ההזדמנויות שמרו לצעירים. חמוטל הצליחה למצוא עבודות מזדמנות בלבד, ובסוף אפילו שכר הדירה נהיה עבורה עול שלא יכלה עוד לעמוד בו ונשארה ברחוב. קיבלה קצבת זיקנה, אבל משום מה הסכום השתנה בכל חודש: פעם 1,100 ש”ח, פעם 3,500 ש”ח, בלי שום הסבר.
ניסתה להבין מה קורה, התהלכה בין משרדים בירוקרטיים, אבל אף אחד אפילו לא התפנה לשמוע. לאישה חסרת קורת גג אין קול. חמוטל, שהתעקשה לא לוותר, לא השתמשה בכלל בכסף, אלא שלחה שוב ושוב את ההמחאות חזרה לביטוח הלאומי ודרשה הסבר. בינתיים ארבעת ילדיה גדלו, התפזרו בארץ. בתה, מיכל, ניסתה לאתר אותה ולא הצליחה. חמוטל רק התקשרה מדי פעם להרגיע, “הכול בסדר”, ולא אמרה מילה על חייה ברחוב. כשמיכל סוף סוף הבינה למה אמא מתעקשת להישאר בירושלים, ניסתה להחזיר אותה הביתה. חמוטל סירבה. אמרה שלא תעזוב עד שתקבל את מה שמגיע לה.
במשך השנים צברה חמוטל תכתובות עם משרדים ממשלתיים עד שהארכיון שלה בקושי נכנס לשלוש מזוודות גדושות. אנשים ברחוב לעגו לה, חשבו שהמזוודות מלאות זבל. “כולם חשבו שהשתגעתי,” סיפרה לי פעם, “ביקשו שאפטר מהמזוודות, אבל שם היו כל ההוכחות שלי.”
ככה היא חייתה, שנים במקלט לחסרי בית בתחנה המרכזית. יום אחד, עובדת בשם יערה ניגשה אליה. חמוטל, שראתה בשקט של יערה משהו אמיתי, שיתפה אותה. יערה ביקשה רשות לעיין בניירת ומצאה ארגון למופת מסמכים מסודרים לשנה, לחודש, אפילו ימים! ואז התמונה התבהרה: למדינה הייתה חוב אדיר להרבה שנות קצבה.
יערה סידרה לה עו”ד, שייצג אותה למרות שכל שאר האנשים סירבו לטרוח. פתאום, הפקידים בביטוח הלאומי, שהתעלמו ממנה שנים, התעוררו לחיים. תוך זמן קצר, חמוטל קיבלה העברה בסך 360,000 ש”ח לחשבונה. העו”ד שלה טען שזה בטח רק חלק מהסכום.
היום חמוטל כבר לא ברחוב. שכרה דירה קטנה ליד שוק מחנה יהודה, שם תוכל להרגיש סוף סוף בבית. הרבה זמן לקח עד שהאמינה שזה לא חלום. כל השנים האלה אף אחד לא האמין לה לא הפקידים, לא שכניה למקלט, אפילו בתה. אם לא המפגש המקרי עם יערה, אני משער שהייתה ממשיכה להיסחב עם מזוודותיה ברחובות.
היום כשאני חושב על חמוטל, אני נזכר כמה חשוב לא לוותר, להאמין בצדקת הדרך גם כשלכאורה כולם נגדי. והכי חשוב לא לשפוט אף אדם לפי המזוודות שהוא סוחב איתו. לפעמים, הן מלאות צדק שלא קיבל עדיין את מקומו.
