לכלב כבר כמעט שלא היה אכפת; הוא התכוון לעזוב את העולם האכזר הזה…

הכלבה כבר לא ממש התעניינה במה שקורה סביבה, היה נדמה שהיא מתכוננת לעזוב את העולם הזה, שאכזר כלפיה…
אני, נעמי כהן, מתעדת ביומן שלי שנים רבות של מגורים בבית קטן בקצה המושב בגליל.
תמיד הצחיק אותי כשמישהי מהשכנות רמזה שאני לבד הרי זו ממש בדיחה!
“מה פתאום לבד?” אני משיבה ברוח טובה.
“להפך, יש לי משפחה גדולה!”
השכנות מחייכות, אבל מאחורי הגב מחליפות מבטים ומסובבות אצבע ליד הרקה.
מי זו, אין לה בעל, אין לה ילדים, אז על מה היא מדברת?
רק חיות…
דווקא עליהן אני מתכוונת: ארבע רגליים ונוצות הם המשפחה שלי.
כולם חושבים שיש להחזיק חיות רק בשביל תועלת פרה לחלב, תרנגולות לביצים, כלב לשמירה, חתול לתפוס עכברים.
אבל אצלי יש חמישה חתולים וארבעה כלבים וכולם חיים איתי בתוך הבית, בחום, לא באנגר או בחצר, וזה דווקא מפתיע את הדיירים בסביבה.
על ההפתעה הזאת הם מדברים ביניהם, כי הם יודעים שעם “המוזרה” אין טעם להתווכח.
לכל הערה אני מגיבה בצחוק: “עזבו אתכם, להם מספיק רחוב, לנו פה הכי נעים”.
החיים שלי השתנו מקצה לקצה לפני חמש שנים יום אחד איבדתי גם את בעלי וגם את הבן שלי.
הם חזרו מהדיג בכנרת, ואז משאית מסחרית פתאום נכנסה בהם בכביש.
כשהתגברתי קצת על האסון, הבנתי שאני לא מסוגלת להישאר בדירה בעיר כל שידה וכל רחוב רק מזכירים לי את הקרובים שאינם.
היה בלתי אפשרי להיכנס לאותם חנויות או לפגוש מבטים מלאי רחמים בשכונה.
חצי שנה מאוחר יותר מכרתי את הדירה, ועם החתולה שלי, תמר, עברתי למושב בגליל, קניתי בית קטן בקצה.
בקיץ אני עובדת בגינה, בחורף טבחית בקפיטריה של המועצה האזורית.
במשך הזמן הצטרפו אליי חיות חדשות אחת ריחפה ליד התחנה, אחרת חיפשה שאריות מול הקפיטריה.
כך נאספה “המשפחה” שלי יצורים שהיו פעם בודדים ומוכים, אבל אצלי מצאו חום ואהבה.
הלב שלי ריפא את הפצעים שלהם, והם גומלים לי בנאמנות.
אני מאכילה את כולם, גם כשקשה.
כבר הבטחתי לעצמי לא פעם להפסיק לקחת חיות נוספות…
אבל באותו מרץ פתאום החורף התהפך במקום אביב הגיעה סערה קשה; שלג עוקצני כיסה כל פינה, ורוח מייללת קרעה את הלילות.
בערב הזה מיהרתי לאוטובוס האחרון למושב.
היו לפניי סוף שבוע וכמו תמיד אחרי המשמרת חיפשתי מכולת וקניתי אוכל לי ולחיות, וגם נשאתי אוכל מהקפיטריה.
השקיות הכבידות את הידיים, התרכזתי במחשבה רק על הבית החמים.
אבל הלב שלי פעל עוד לפני העיניים: כמה צעדים מהתחנה הרגשתי שאני צריכה להסתובב.
מתחת לספסל שכבה כלבה.
היא הביטה בי, אבל במבט כבוי ועצוב.
השלג כבר כיסה אותה, ברורה היתה שם שעות.
אנשים חלפו, עטופים במעילים, אף אחד לא עצר.
“איך ייתכן שאף אחד לא שם לב?” המחשבה חילפה במוחי.
הרגשתי כיצד משהו מתכווץ בתוכי.
שכחתי מהאוטובוס, ומההבטחות שנתתי לעצמי, ורצתי אל הכלבה, זרקתי את השקיות והתכופפתי.
היא מצמצה לאט.
“ברוך השם שאת בחיים!” נשמתי ואמרתי.
“נו, מתוקה, קומי…”
הכלבה לא זזה אך גם לא התנגדה כששלפתי אותה בזהירות מתחת לספסל.
נדמה היה שכבר אין לה אכפת כאילו התכוננה לעזוב את העולם הזה…
אני לא זוכרת איך הצלחתי לגרור את השקיות הכבדות וגם להחזיק את הכלבה עד התחנה.
הסתתרתי בפינה באולם וחיממתי את גופה הקטן, ליטפתי את כפותיה הקפואות.
“מתוקה, תתעוררי, יש לנו עוד להגיע הביתה,” לחשתי.
“תהיי הכלבה החמישית, שיהיה לנו מספר עגול.”
שלפתי מהשקית קציצה והגשתי לה.
בהתחלה הסיטה את הראש, אבל אחרי שהתאוששה קצת, נראה שהחליטה להילחם: העיניים התעוררו, האף רעד, והיא טרפה את ההפתעה.
כעבור שעה כבר עמדנו על הכביש, אני והכלבה שקראתי לה ניצן, מנסה לעצור טרמפ כי האוטובוס כבר עזב.
מכרתי לה שופר מאבנט רצועה מאולתרת, למרות שהיא נשארה צמודה אליי.
אחרי עשר דקות עצרה לנו מכונית.
“תודה ענקית,” אמרתי לנהג.
“אני אשים את הכלבה על הברכיים, היא לא תלכלך כלום.”
הנהג חייך: “נו, תתני לה לשבת על הכסא, היא לא קטנה.”
אבל ניצן רעדה והתקרבה אליי, והתחבקנו יחד על המושב.
“ככה יותר חם,” אמרתי בחיוך.
הנהג הגביר את החימום.
נסענו בשקט; אני הסתכלתי על השלג מנצנץ באור הפנסים וחיבקתי את ניצן, הרגשתי בין עייפות לשלווה.
הנהג הסתכל על פניי מדי פעם, קלט שאני אספתי אותה בדרך הביתה.
לפני הבית, הנהג יצא ועזר לי עם השקיות.
ערימת השלג הייתה כל כך גבוהה, שהדלת לא נפתחה הוא דחף אותה, והצירים החלודים נרגעו, השער נפל הצידה.
“לא נורא, מזמן היה צריך לתקן,” מלמלתי.
מתוך הבית נשמעו נביחות ויללות, ורצתי אל הדלת.
כל החבורה התפרצה בחוץ.
“חיכיתם לי, נכון?
תכירו, ניצן החדשה,” הצגתי אותה.
הכלבים זינקו בשמחה, הריחו את השקיות שביד הנהג.
“אבל למה אנחנו בעצם בחוץ?
תיכנסו פנימה!” אמרתי.
“אם לא מפחידה אותך משפחה גדולה, תישאר לכוס תה.”
“תודה, נעמי,” חייך.
“אבל כבר מאוחר, תאכילי אותם, אני בטוח שהם מחכים.”
למחרת בצהריים שמעתי רעש בחצר.
יצאתי וראיתי את נהג האתמול מחליף צירים לשער, על הרצפה כלים.
“שלום!” חייך.
“הרי אני שברתי לך את השער, באתי לתקן.
שמי דוד לוי, ואת?”
“אני נעמי…”
החבורה הזנבית שלי הקיפה אותו עם חיבה.
הוא התכופף וליטף אותם.
“נעמי, לכי פנימה, אל תתקררי, אני אשתה איתך תה כשתסיימי.
יש לי גם עוגה באוטו, ועוד הפתעות למשפחה הגדולה שלך…”