בשנת 1975 עברנו מהמושב אל העיר. אז קנינו בית קטן בקצה שכונת פרדס כץ. אבל הייתה לנו הפתעה לא קטנה. כמו כל אנשי המושב של פעם, הוריי האמינו בלב שלם שכל אחד צריך לעזור לשני. לכן, כשרכשנו את הבית והבעלים הקודמים ביקשו להישאר בו עוד כמה שבועות עד שיסיימו את ההעברה של טפסים ובירוקרטיה, הוריי הסכימו בלי היסוס.
המשפחה ההיא החזיקה כלב ענק, ממש מסוג זאב בלבן, ואכזרי להפליא. פחדנו להכניס אותו פנימה, הוא בכלל לא הכיר אותנו. עד היום אני זוכר את העיניים שלו שורפות לי בזיכרון.
שבוע עובר, אחריו עוד אחד, וכבר הגענו לשלישי. המשפחה עדיין ישנה עד הצהריים, אף אחד לא ממהר לשום מקום, נראים כאילו הם ממש לא מתכוונים לעזוב. והכי גרוע – הם מתנהגים כאילו הכל שייך להם. במיוחד אמא של בעל הבית הישן.
ההורים שלי ניסו להזכיר ולהתעקש בעדינות על מה שקבענו, אבל אותם לא עניין בכלל. כל פעם שמישהו ניסה לדבר איתם על מועד המעבר, הם רק דחו ודחו ולא זזו מהבית.
כל יום הם שיחררו את הכלב לחצר. לא רק שהוא הסתובב ועשה צרכיו בכל פינה, הילדים שלי פחדו אפילו לצאת החוצה. הכלב היה רץ בהתלהבות אל כל מי שמתקרב. כמה שהתחננו אליהם להשאיר את הכלב קשור הם לא שמעו. ברגע שאבא שלי יצא לעבודה ואחי ואחותי הלכו לבית הספר, הכלב היה ראשון בחצר.
בסוף, הכלב בעצמו הפך להיות הפתרון לסילוק אותם דיירים חצופים.
אחותי, עדי, חזרה יום אחד מבית הספר, ושכחה מהכלב. פתחה את השער, הכלב השחור קפץ עליה בכל הכוח, ורק המעיל העבה הציל אותה. הכלב כמעט קרע הכל, אבל בסוף רק המעיל נהרס. תפסנו אותו והושבנו אותו שוב בשלשלאות, והם, כמובן, האשימו את עדי שבאה מוקדם מדי.
ובערב הכל התפוצץ. אבא שלי, יוסי, מיהר מהעבודה, לא הספיק להוריד אפילו את המעיל. תוך רגע הוציא את האמא ההיא של בעל הבית הישן לרחוב, כשכולם רואים. אחריה יצאו באיחור הבת והחתן שלה, בלי לחכות שיזרקו אותם בידיים. כל החפצים שלהם עפו מעבר לגדר, לתוך השלוליות והבוץ, בלי דאגה.
הם ניסו להמריד את הכלב על אבא שלי, אבל ברגע ההוא, הכלב פשוט הביט בנו, הזיז את הזנב, והתחפר לתוך המלונה. ממש לא היה לו חשק לצאת החוצה. בתוך שעה, כל החפצים שלהם היו על המדרכה, השער ננעל, והכלב שלהם ישב מאחור עם בעליו וערימת אנשים עצבניים. זהו, הסתיימה התקופה הכי מוזרה שעברנו עד אותו רגע, וזה בטח יישאר בסיפורי המשפחה שלנו לנצח.
