התחתנו לפני שלוש שנים, ומאז הכל היה בסדר עד החתונה עצמה. בעלי השתנה פתאום, הפך לאדיש ומרוחק כלפיי. הרגשתי שקופה בשבילו, אפילו הבקשות הקטנות שלי לא זכו לתגובה. במהלך ההיריון, חיפשתי ממנו תשומת לב ותמיכה, אבל הוא הגיב אליי בזלזול והעלבות. אצל המשפחה שלו נהוג שהכלה צריכה לציית לקרובי הבעל, בעיקר לחמות.
ההורים שלו צעקו עליי כל הזמן והשפילו אותי במילים, ובעלי אף פעם לא עמד לצידי או הגן עליי. להפך, הוא תמיד בחר לעמוד לצד המשפחה שלו, בטענה שהם אחראים “לחינוך” שלי, וביקר אותי כמעט על כל דבר. כשניסיתי להגן על עצמי, המצב רק נהיה יותר גרוע. במקרה אחד חמור במיוחד, חמותי תקפה אותי פיזית ונעלה אותי במחסן במשך שלושה ימים, עם עוינות וקור לב שלא יכולתי לשאת. גם חמי התנהג אליי לא יפה, העיר לי בנוקשות שוב ושוב בלי סיבה ברורה. הרגשתי אשמה על כל דבר, למרות שלא הבנתי מה עשיתי לא נכון.
לאחרונה, אני חושבת על גירושין, כי אין לי עוד כוחות להמשיך לחיות בפחד מתמיד משיפוט ומשליטה. רציתי להקים משפחה אוהבת ומכבדת, שבה יש מקום להבנה ולתמיכה אמיתית. במקום זה, כל מפגש עם המשפחה של בעלי נגמר בריב קולני, ואני כבר לא מוכנה לשתוק על העלבונות שהם מפנים אליי.
לאחרונה אני מתפללת לשינוי אצל בעלי, בתקווה שיחזור להיות האדם האכפתי שהכרתי לפני שהתחתנו. אני לא מסוגלת לסבול יותר את ההתנהגות של משפחתו, ואני בטוחה שיחס של כבוד והבנה הדדית הם הכרחיים בכל משפחה. לפני חודשיים שיתפתי אותו ברצון שלי לעבור לדירה נפרדת, אבל הוא התנגד לכך, והעניין התגלגל לריב גדול. על אף זאת, עזבתי. חמותי אפילו הפיצה שמועות שקריות, כאילו בעלי זרק אותי מהבית בגלל חוסר הציות שלי וההתנהגות הבעייתית שלי.
אתמול, בעלי פנה אליי וביקש שאחזור אליו. אולי הוא התחיל להבין את הטעות שלו. אין לי מושג מה לעשות, איך להמשיך ואיך לנהוג במצב הלא פשוט הזה. אני נקרעת בין התקווה לשינוי לבין הרצון להיעלם מהסביבה הפוגענית הזו ולהתחיל חיים טובים יותר עבורי.
