לפני שלוש שנים התחתנתי עם שאול, וכל חיי נראו מלאים תקווה, עד לרגע שבו נערכה החתונה בירושלים. משהו השתנה בשאול מיד לאחר מכן; הוא נעשה מנותק וקר, בקושי הדיף סימן של איכפתיות, ואין בקשותיי הקטנות זכו לתגובה. בתקופת ההיריון, ציפיתי לתשומת לבו ולתמיכתו, אך בתמורה קיבלתי ממנו רק מילים קשות ואדישות.
במשפחתו של שאול היה נהוג שהכלה מצייתת לרצונם של קרובי הבעל, במיוחד לאמו חמתי דבורה. מאז שכלתי לשם, דבורה ובעלה חיים נהגו בי בגסות, מתוך צעקות ומילים חותכות. שאול מעולם לא גונן עליי, ואף האמין שהם אמונים על “חינוכי”. בכל סיטואציה, ללא היסוס, הוא התייצב לצד משפחתו וביקר אותי ללא סיבה מובנת. כשניסיתי להגן על עצמי, הדברים רק החריפו.
היה יום שבו חמתי איבדה שליטה והכתה בי, ולא הסתפקה בכך אף נעלה אותי במרתף לשלושה ימים. בעיניהם, לא נחשבתי יותר מזרה מביכה בביתם, וכל מעידה שלי הפכה לעילה לביקורת. אנשי משפחתו לא חסו על כבודי, והתחלתי לחוש אשמת לב בכל עת, בלא שהבנתי במה חטאתי.
בתקופה האחרונה כבר אינני מסוגלת להמשיך לחיות בפחד מתמיד ובתחושת שליטה מהמשפחה שלהם. התחתנתי כי רציתי לבנות משפחה ישראלית אוהבת, שבה כבוד הדדי ותמיכה הם ערך. אך כל ביקור אצל משפחתו מסתיים בריב צורב, ואינני מוכנה שידחקו בי ואבולע את העלבונות בשתיקה.
שם, בלילות בין תפילה לתקווה ביקשתי שינוי בשאול, שיחזור להיות אותו אדם חם ודואג שהכרתי לפני החתונה. אך הלבבות נשארו קפואים והיחס נותר זר. לפני חודשיים העזתי וסיפרתי לשאול שאני רוצה מגורים נפרדים, אך הוא סירב, וכך התגלגלה שיחה קשה, שבסיומה עזבתי את הבית. חמתי פיזרה שמועות בשכונה בירושלים, כאילו שאול גרש אותי בשל “מרדנותי” ו”אופיי הבלתי נשלט”.
רק אתמול התקשר שאול וביקש שאחזור. ייתכן שסוף סוף הבין את טעותו. אינני יודעת איזו דרך לבחור: האם להשיב לו את התקווה או לברוח מן המערכת המשפחתית הפוגענית הזאת. אני עומדת בתווך, בין געגוע לשינוי אמיתי לבין שאיפה חזקה לחרות ולשלווה.
