קראתי את הסיפור של אם חד-הורית כאן, שכתבה שהיא לא יודעת מה לעשות ולא רואה מוצא. זה גרם לי לרצות לשתף גם את הסיפור שלי – לא כדי לשפוט מישהו, אלא כי כשגם אני…

פעם, לפני שנים רבות, קראתי כאן סיפור של אם חד־הורית שכתבה שהיא לא יודעת מה לעשות ואינה רואה מוצא. מאז, המחשבות שלי לא נתנו לי מנוח. רציתי לשתף גם את הסיפור שלי לא כדי לשפוט, אלא כי למדתי שכאשר יש לך ילדים ותלויים בך אסור לך לשבת ולחכות שהפרנסה פשוט תיפול מהשמים. אף אחד לא העניק לי מתנות כל מה שיש לי, השגתי במו ידיי.
עזבתי את בית ההורים שלי בתל אביב כשהייתי בסך הכול בת שש־עשרה. עקשנות של נערות, חוסר ניסיון הייתי בטוחה שאני כבר גדולה, ושעם החבר שלי אצליח לבנות חיים יפים יותר. עברנו לדירה קטנה בדרום העיר הסלון היה מחובר למטבח בקיר דקיק, וחדר הרחצה היה בכלל מחוץ לבניין, בחצר קטנה. לא מקום חלומי, אבל היינו לבד, וזה הספיק לנו אז.
אחרי שנתיים, בדיוק כשמלאו לי שמונה־עשרה, נכנסתי להריון עם הילד הראשון שלי. בהתחלה הכל היה רגיל הוא נהג מונית, הביא כסף לקניות, שילמנו שכר דירה. לא נשאר הרבה בצד, אבל גם לא היינו צריכים לבקש מאף אחד. לא רעבים, לא עשירים.
כשהבן שלי היה כמעט בן שנה, שמתי לב שהוא חוזר עם פחות ופחות כסף. תמיד היו תירוצים עונה חלשה, תחרות גדולה בעיר, תקלות באוטו. האמנתי לו. ואז נכנסתי שוב להריון ילדה הפעם. הייתי בחודש רביעי, וכך, פתאום, הוא נעלם. פשוט בבוקר אחד, אסף כמה בגדים, ונסע אל אישה אחרת. בלי אזהרה, בלי סימן.
הכאב הגדול לא היה בעצם העזיבה, אלא בכל הדיבורים שהחלו שכנים, קרובי משפחה, כל הרחוב ידע ולא אמר לי. סיפרו שראו אותו איתה כבר חודשים, שהיא מחכה לו בפינות. כל האמת הזאת התגלתה רק כשנשארתי לבד, בהריון ועם בן קטן.
הוא נעלם כליל. לא דאג לילדים, לא טרח לבדוק מה שלומם, לא שלח אפילו שקל אחד לא בשביל חיתולים, לא בשביל חלב. ישבתי על הרצפה, בכיתי יום שלם המקרר היה כמעט ריק, החלב עמד להיגמר, הבת בדרך, מועד השכירות מתקרב, אין בגדים, אין מיטה. בכיתי. אבל למחרת התעוררתי, ואמרתי לעצמי: אני לא יכולה להמשיך ככה.
התחלתי מהדירה ההיא. הזמנתי סחורה “בהקפה”. הכנתי ריבות, קינוחים בכוסות, עוגות קטנות צילמתי הכל בטלפון, והעליתי בסטטוסים של ווטסאפ ואינסטגרם. לא הסתרתי כתבתי בכנות: “מוכרת קינוחים כדי לקנות חיתולים וחלב.” אנשים קנו. יש כאלה מרחמים, ויש כאלה שאהבו את הטעם. עם מה שהרווחתי שילמתי על מצרכים, שמתי בצד לשכר דירה וקניתי רק את מה שהיה חיוני.
לאחר מכן התחלתי לבשל גם ארוחות צהריים אורז, מג’דרה, תבשילים עם עוף ובשר טחון. שכן מהבניין עזר לי עם שליחוּת באופנוע שלו, שילמתי לו לכל משלוח. קמתי בחמש בבוקר לבשל, עם הבטן הגדולה, הבן הקטן מסתובב סביבי. היו ימים שממש לא יכולתי יותר רק רציתי לבכות מייאוש, אבל בכל בוקר המשכתי לבשל.
חסכתי שקל לשקל. כשכמעט והגיע הזמן ללדת, אמא שלי התקשרה שיבואו אליהם בקריית גת, שאהיה איתם, לא לבד. שם נולדה בתי. מאז, ההורים שלי הם הקיר היציב שלי. הם לא מפרנסים אותי, אבל מחזיקים אותי עומדת עוזרים עם הילדים כשאני עובדת.
היום, בני כבר בן שש, בתי גדלה במהירות. עם אמא שלי פתחנו מיזם קונדיטוריה קטן לא מפעל ענק, חדר בודד שבו אנחנו מכינות עוגות לימי הולדת, שולחנות מתוקים, מזמינות לאירועים. אנחנו לא עשירות, אבל אף לילה כבר אינני הולכת לישון רעבה, ואף פעם אינני חושבת שאין לי מחר מה לתת לילדיי.
אני יודעת את הכאב של אישה שננטשה עם ילדיה. זה לא הוגן. אבל למדתי גם אין מי שיציל אותך. אף אחד לא הציל אותי. כשיש לך ילדים, אין לך את הפריבילגיה להרים ידיים. צריך להמשיך, תמיד להמשיך, ואלוקים הוא רואה אותך.