הייתי בן חמש, אבל היום ההוא חקוק לי בזיכרון כאילו התרחש אתמול. אבא שלי מצא איזה שיחה בטלפון של אמא, שם היא כתבה לחברה הכי טובה שלה שהיא עדיין נפגשת מדי פעם עם החבר העשיר שלה. זה היה קורה לעיתים רחוקות. באותם ימים אבא הרוויח ממש מעט, עבד קשה כדי לקנות דברים שבקושי היינו צריכים בבית, רק כדי שנרגיש שיש לנו משהו לאכול. אפילו יותר מדי מעט. איך העזת להסתכל לי בטלפון? אמא שלי צעקה, כשברור לה שהתקפה היא ההגנה הטובה ביותר. המשכורת שלך אפילו לא מספיקה לכלום! איך אתה חושב שיש תמיד אוכל במקרר?
הטלוויזיה הזאת שלי! הוא צעק בחזרה, אבל היא גם שלך!
נכון, אבא ענה, הכול גם שלך. גם הטלוויזיה, וגם הבשר, וגם… וגם אורי. אני לוקח הכול איתי.
חשבתי שזה הסוף. אם עד אז רק הייתי שומע את המריבות מהצד, פתאום הרגשתי שהפעם אני הלב של המריבה.
השטויות, לא אורי! אמא הגיבה.
ואז אבא פשוט לקח אותי. למה שאמא שלי תתעמת איתו עליי? הוא לקח אותי לגינה, חיבק אותי, האכיל אותי במשהו מתוק ושיחק איתי. תמיד הרגשתי שהוא איתי יותר מהכול, אפילו לפני אותו ערב. היה חורף, ואני עם מעיל פרווה קטן, עומד מול אמא בדלת: אל תבכי, אמא, אני אבוא לבקר, אמרתי בכל הילדותי.
אמא חיבקה אותי בוכה, ואבא נתן מבט אחד קצר, שהבנתי ממנו מיד – הולכים. הוא עמד כבר ליד הדלת, ואמר לה: ניפגש בבית המשפט! החיים של שניהם כנראה הסתדרו בסוף בדרכם שלהם. זמן קצר אחרי הגירושים, אמא הכירה גבר חדש ונעלמה מחיי לתקופה. גם אבא לא נשאר לבד הרבה זמן; הוא פגש את יעל, בת של אחד האנשים העשירים בפתח תקווה. לפעמים הייתי הולך לכמה ימים לאמא. אמא ואבא לא דיברו כלל. עד היום, אבא עוד לא סלח לה. ואז, כשהייתי בן 14, קרו כמה דברים חשובים בבת אחת אמא נכנסה להריון, ואבא הלך לכלא.
בערב אחד אחרי העבודה, אבא הסתבך בקטטה ברחוב הוא לבדו לקח על עצמו את כל האשמה. הוא קיבל את העונש הכי חמור. כשנפרד מאיתנו אמר: תשמרו אחד על השנייה.
אני ויעל ניסינו לעכל את גזר הדין. שרדנו יחד, עודדנו אחד את השנייה. ואז קרה משהו שלעולם לא אשכח.
כשיעל עמדה במטבח מכינה ארוחת ערב, דפקו בדלת. הלכתי לפתוח, ועמדה שם אמא שלי:
תתארגן, אתה חוזר הביתה, אמרה בקור.
אורי, מי זה? יעל שאלה כשניגשה.
באתי לקחת את הבן שלי, אמא ענתה בחדות.
יעל ניסתה בחיוך למשוך אותה פנימה, אבל היא הסירה ממנה את היד ואמרה בתקיפות, תזהרי, אני בהריון.
ידעתי כמה שזה מכאיב ליעל היא לא יכלה להביא ילדים, וזה היה הנושא הכי רגיש שלה. ובכל זאת, יעל נשארה רגועה. היא חייכה, והזמינה אותה לשבת במטבח. אני התיישבתי בחדר שלי, שקט.
תביני אותי, יעל אורי הוא כל העולם שלי. הוא היחיד שמבין אותי, היחיד שיכול לעזור לי עכשיו. אין לי אף אחד מלבדו, ולך… לך יש הכול. אני רוצה שהוא יגור איתי עד שאבא שלו יחזור, אמא כמעט התחננה.
לא יכולתי לשבת יותר בבית; קמתי. אתן מחלקות אותי כאילו הייתי חבילת גבינה. אף אחת מכן לא חשבה לשאול אותי?
יפה לבכות כדי להשפיע עליך, אורי, זה טריק של מבוגרים, יעל רמזה לה.
אני כבר לא ילד. אמא, אני נשאר אצל יעל. לך כבר יש הכול, ואנחנו נישאר יחד, לעזור אחד לשני. הבית שלי כאן, החברים שלי כאן. אני מצטער, אבל זו ההחלטה שלי.
אפילו אני הופתעתי לשמוע את עצמי לראשונה בחיי דיברתי מול אמא כמו גבר, לא כמו ילד קטן.
ליוויתי אותה לתחנת האוטובוס. בעודה מחכה, שאלתי: מה קורה עם אברהם שלך? את עוד פוגשת אותו?
“מה, שנגווע ברעב?” היא חייכה, חיבקתי אותה כמו שרק בן יכול לחבק אמא מבולבלת, צחקנו ונפרדנו.
כשחזרתי, חיבקתי את יעל והרגעתי אותה. ידעתי שיהיה לנו עוד דרך ארוכה לעבור, מלאה בציפייה ודאגה. למדתי שהמשפחה שאני בונה לעצמי, הרבה יותר יקרה ממה שנתנו לי פשוט מהבית.
