תקשיבי, אני חייבת לספר לך למה אני פשוט לא יכולה להשאיר את הילדות שלי לבד אצל הסבתות שלהן.
אז, אני בת 31, יש לי שתי בנות בת שלוש ובת שנה, ואני אמא במשרה מלאה, בבחירה שלי ובאהבה גדולה! כשהבכורה שלי נולדה, הייתי בטוחה, כזה נאיבית, שהסבתות יעזרו בהתחלה. איך לומר בפועל, הן היו הרבה יותר מכשול מאשר עזרה, ומצאתי את עצמי מתמודדת עם הכול לבד.
תני לי לספר לך קצת מהחיים עצמם: מיד אחרי הלידה, ואפילו יותר אחרי ששוחררנו מבית החולים, הייתי כל כך אבודה באמת שלא הבנתי מאיפה לגשת לילדה. בדברים שהיום, אחרי שתי ילדות, נהיו ברורים לי, אז פשוט שיגעו את הבית כולו. והכי מצחיק? הראש שלי היה בטוח שלסבתות כבר כתובות ההוראות על המצח, איך להחליף חיתול, להאכיל, לרחוץ, אפילו לגזור ציפורניים בפועל, הדעות שלהן היו כל כך שונות, שאפילו על מתי ואיך לעשות אמבטיה לא הייתה הסכמה.
ברור, למדתי על הדרך להחליף חיתול בכיף ולסדר הכול בעצמי. יש לי המון כבוד ותודה לאמא שלי ולחמותי, אבל יש רגעים שזה פשוט קורע אותי מצחוק:
סבתא 1 (חמותי, שושנה):
צריך לברך ברכה מעל המים ואז תתני רק מהמים האלה לשתות לילדה.
כבר חצי שנה אחרי, קניתי פילטר
ואת הכי טובה זה לקנות סבון זיתים רק עם זה רוחצים תינוקות, וגם על פריחה כדאי לנסות אותו.
את לא מצליחה עם הילדות בגלל זה הן חולות, לא יודעת מה את עושה לא בסדר
אם הילדה לא מפסיקה לצעוק, קחי אותה לרבנית היא תסדר אותה.
סבתא 2 (אמא שלי, דבורה):
צעקות? זה שטויות, יעבור לבד. חום? טיפות אקמול וזהו.
את מפנקת אותן ביותר מדי צעצועים, אצלנו שומרים על צניעות.
אני באה רק בשבת ב-13:00 לשמור עליהן, אבל בשלוש אני כבר בקולנוע וזהו, כל שבת!
ממתקים? ומלוח? תני להן מגיל חצי שנה, מה כבר יקרה, אם מבקשות שיטעמו.
אני אוהבת את אמא שלי, אבל יש לי הרבה שאלות על איך שגידלה אותנו!
על מה שאכלתי כילדה, או יותר נכון לא אכלתי. זוכרת שתמיד היתה משאירה אותנו אצל סבתא, ושם כל היום רק פתיתים, ובבית מלא אוכל כבד. היו לי שיעולים שלא טיפלו בהם, עד שסיימתי עם דלקות שלא עברו חודשיים. היום אני מבינה מאיפה נדבקתי לעניינים של הלבלב, ואיך הכבד שלי התמודד עם כל מה ששפכו עליו.
בשורה התחתונה אני מתה על הסבתות שלנו, באמת, אבל אין מצב שאני משאירה אצלן את הילדות לכמה ימים. תחת עין פקוחה אולי. אני לא היסטרית, פשוט איך לומר קצת חוששת, כזה.
