את זה את מחפשת? היא שלפה לעברו את המכתב.
קובי החוויר כאילו ראה מחירים בסופר באמצע יוקר מחיה.
עדי, אל… אל תתפרעי… נמרוד זה
מה שלא אמורה לחשוב, קובי? שאמא של בעלי בחיים ועוד יושבת בכלא? שאתם שניכם חושבים שאני איזה צברית תמימה בלי מושג?!
מה זאת אומרת חודש? עדי, הרי סיכמנו שבטוח עד החגים!
הקטן רק התחיל גן, מצאתי עבודה קרוב…
מה קרה?
אנחנו הרי משלמים בזמן, שקטים
זה לא אתם…, עדי השפילה מבטה. אני חייבת לחזור לדירה שלי.
למה? הסתבכת עם בעלך?
אל תשאל שאלות מיותרות, עוזי.
מדויק חודש מהיום!
אני עושה חישוב מחדש, מחזירה פיקדון.
סליחה…
עדי ניתקה את השיחה והתכווצה. רק שייגמר כבר כל הבלגן הזה…
***
עדי לא הצליחה להוריד עיניים מהמעטפה על שולחן המטבח.
מעטפה רגילה, כרגע שלפה אותה מתיבת הדואר יחד עם פליירים וספאם מבזק.
בד”כ נמרוד לוקח את הדואר, היום משום מה היא שלפה אותו
חיתמת דואר. כתובת חוזרת. שירות בתי הסוהר רמלה.
ושם השולחת: ברגר ציפורה לאה.
שם הזה היא שמעה מבעלה זו אמא שלו, חמות שלא פגשה אף-פעם.
היא כלל לא ידעה שהאישה שילדה את נמרוד עדיין בחיים.
אין לי אף אחד, עדי, סיפר לה בשלישי דייט, יושבים בפינה נדחת ב”קפה אשכולית” ומתחממים אחרי גשם תל-אביבי. אבא עזב עוד לפני שנולדתי, אין לי מושג מיהו.
אמא… היא נפטרה כשהייתי בן עשרים, מהתקף לב. אז אני כזה לבד-בעולם, מערכת אחת בגוף.
ממש לבד? עדי כמעט בכתה מרחמים. בלי דודות, בלי סבתות?
יש איזה דוד מדרגה ששית באיזה מושב בגליל, אבל אין קשר.
וזה אפילו טוב. בלי דרמות משפחתיות, בלי שבתות אצל חמות או אצל אמא שלך. רק אני ואת.
המחשבה שלה דאז:
“אלוהים, איזה חזק. עבר כאלה דברים ולא נעשה ציני…”
היא עטפה אותו בחיבוק שלם, כאילו החליטה לפצות על כל האהבה שהוא לא קיבל מאמא.
והייתה חתונה, קטנה, רק הקרובים ביותר.
מצידה הורים, שתיים חברות. מצידו רק חבר הילדוּת קובי, שישב כל הערב בשקט בחדר ומנע קשר עין.
פעם היא חשבה שזה ביישנות. עכשיו הבינה: קובי סתם פחד לפלוט משהו.
איפה היא קבורה? שאלה עדי חצי שנה אחרי החתונה. אולי נלך, נסדר? בכל זאת, אמא…
נמרוד התכווץ. הסיט את הראש, סידר את הצווארון.
רחוק, עדי. באיזה בית עלמין ישן, כמעט סגור.
אני כבר אגיע לשם, עזבי אותך. לא רוצה לקחת אותך, יש שם אווירה כבדה.
עדיף לחשוב על החיים, לא?
והיא האמינה. טיפשה!
***
הדלת נפתחה, עדי נבהלה ודחפה את המעטפה למגירת השולחן, מכסה אותה בקופונים של “שופרסל”.
חזרת, נשמה! קול נמרוד בכניסה היה רגיל עליז כרגיל. איך הגיבור שלנו? השתולל?
נכנס למטבח, התקרב לעדי, רצה לנשק לה לראש היא, בלי כוונה, התרחקה.
הכל בסדר? עייפה? כיווץ גבות, הסתכל בפניה. שוב תומריקו לא הרדים אותך?
עזבי, אני מחליף בגדים, אקח אותו את נשכבת לנוח.
גם אוכל אכין לבד.
לא, אין לי תיאבון. נמרוד, היית היום בדואר
הוא נתקע לשבריר שניה, קוקו, אפילו פחות. עדי לא פספסה.
אה? ומה הגיע? שוב חשבונות?
חשבונות. פרסומות. זהו.
הכתפיים שלו השתחררו באותו רגע, נשף אוויר.
אחלה! הולך לשטוף ידיים, טס לילד. מתגעגעתי משתגע.
עדי הביטה בגבו. האיש שאתו חיה ואוכלת ושניהם הורים לאותו ילד שיקר לה.
שקר כל-כך מסובך שזה עושה בחילה.
“אני כמו יתום”, אמר.
ומכלא רמלה כותבת ציפורה לאה.
על מה, לעזאזל? רצח? גניבה? קואוצ’ים כספיים? וכמה זמן נשאר לה שם?
היא פתאום דמיינה בעוד שנה-שנתיים, צלצול בדלת, ועל הסף עומדת גברת עם עיניים קשוחות והיסטוריית כלא.
ואומרת:
“שלום, בני, שלום, כלה, איפה הנכד שלי? אני נשארת לגור פה!”
עדי לא פחדה מעצמה רק למען תומר.
איך הוא יגדל לידה? בכלל לתת לפושעת להיות ליד ילד?!
עדי, רוצה תה? קרא מהסלון. יש ב”שופרמרקט” מבצע על טיטולים! מצאתי פלייר במגירה. כדאי מחר לקפוץ.
היא לא ענתה. במקום, פתחה אפליקציית הבנק לבדוק יתרה.
צריך להספיק לחודש-חודשיים. דירה בצפון העיר לא רע.
הדיירים יוצאים עוד חודש. רק להחזיק חודש בלי לפשל.
***
נמרוד יצא לעבודה, נישק לתומר בלחי ואמר שיחזור מוקדם.
היא ראתה את הסצנה עם גועל גובר. מה, לא הבין שאי אפשר להסתיר כאלה דברים?!
כשנעלם, שלפה את המכתב. הידיים גירדו לקרוע ולקרוא אבל פחדה.
אם תקרא, אולי כבר לא תצליח ללכת. אולי יהיה שם…
לא משנה מה, אמרה בנחישות. הוא שיקר לי כמעט שנתיים!
פעמון הדלת צלצל. עדי נבהלה. מי זה?
ההורים תמיד מודיעים, חברות? היא הציצה קובי עמד מחוץ לדלת.
דורך במקום, מסתכל לצדדים כאילו הלשכה לחקירות זורמת ליד השכנים.
עדי פתחה.
קובי? נמרוד בעבודה.
אני יודע, עדי… קובי גמגם ודחף ידיים לכיסים. עברתי באזור… נמרוד אמר, אולי שכח מפתחות של המחסן בבית.
אמר שהיו על השידה.
מפתחות? הרימה גבה. אין מפתחות על השידה. ולא בכניסה. בטוח שהוא השאיר?
ככה הוא אמר… עדי, נמרוד ביקש ממני לבדוק בתיבה, לא הגיע שום דבר. את… את לא לקחת את הדואר היום?
לקחתי. נו, מה קרה?
קובי בלע רוק.
לא… מחכים למכתב חשוב. נמרוד ביקש לעקוב, אולי הגיע תזכורת.
עדי נכנסה למטבח, הרימה את המעטפה האפורה, חזרה לדלת.
את זה חיפשת? שאלה והושיטה לו.
קובי נעלם Farb פנים.
עדי, אל… אל תחשבי… נמרוד זה…
מה לא לחשוב, קובי? שאמא של בעלי חיה ובעצם בכלא? שאתם עושים ממני צמח אופי?!
שילדתי בן לאחד שמספר המשפחה שלו תעלומה?
עדי, הוא רק רצה בטובתך! דיבר מהר ולחש. הוא רצה להתחיל דף חדש.
אמא שלו… בן-אדם קשה. הוא עבר אצלה דברים, אין לך מושג.
הוא לא התכוון לרע. פשוט מחק אותה כדי שלא תפחדי.
מחק?! עדי חייכה חיוך צורב. איך מוחקים אמא? ועוד ככה שקר?
הוא שלל אותי מזכות לדעת. זכות לבחור.
איזו משפחה, עדי! קובי נופף ביד. רק היא והשטיקים שלה.
תני את המכתב, טוב? לא קראת? אתן לו. יספר מה שצריך.
תצא, קובי, אמרה בשקט. ואת המכתב אני לא נותנת. הוא עבור נמרוד ברגר. כשתבוא, תקבל אותו ממני.
היא סגרה עליו את הדלת.
***
היום עבר בערפל. האכילה את הבן, החליפה, טיפלה הכל כמו אוטומט.
מה לוקחת קודם? עגלה, מיטה, מסמכים. רהיטים למי אכפת.
בדירה שלה בקצה העיר יש ספה וארון. מספיק.
בחמש וחצי הייתה רגועה ושקטה.
ערכה שולחן, הכינה אוכל, הרדימה את תומר. המתינה לנמרוד.
מ-מ-מה זה ריח טוב! חייג מהדלת, עשה הצגה כאילו הכל רגיל. תראי מה קניתי. מובייל חדש לתומר! מנגינות עם טעמי עידן ילדות.
עדי שתקה. מול העיניים המעטפה האפורה. נמרוד קלט, המופע הסתיים.
מצא קובי? שאל בקול תפוס.
אני מצאתי. קובי בא לקחת כי שלחת אותו. לא נתתי לו…
הוא ירד בכיסא.
למה, נמרוד? למה אמרת שהיא מתה?
כי מבחינתי, היא מתה כבר לפני שתים-עשרה שנה, הרים עיניים דומעות. כשהיא כלא בפעם הראשונה. אחרי זה, שוב בחוץ לכמה חודשים ואז שוב נכנסה.
את באה ממשפחה רגילה, עדי אבא מהנדס, אמא מורה. לא היית מבינה. היא רמאית סדרתית. נוכלות מקצועית.
אז החלטת שמותר לשקר לי? שנה?! קפצה פתאום. את מבין שהרס את כל העתיד בינינו?
פחדתי שתעזבי! גם הוא התפרץ. היית אומרת: “לא תודה, אמא שלו בכלא, אין לי כח”. רציתי שתומר יגדל נורמלי. אז החלטתי שעדיף להיות יתום ממישהו עם גנטיקה של קלפטומנים!
עכשיו יהיה לו אבא גרוש, חתכה עדי.
נמרוד הצטמק.
מה? עדי… מה?! בגלל המכתב? בגלל ששיקרתי?
בגלל שאני לא מכירה אותך, נמרוד. אם המצאת מות אמא במה עוד שיקרת? מי זה אביך? אולי גם יושב באגף ב’?
עדי, עזבי שטויות…
זה לא שטויות. הודעתי לדיירים חודש אני עוברת. מחר מגישה גט.
נמרוד התחנן. כרע ברך, ביקש שתסלח, אמר שהשקר רק לטובת שניהם.
היא סגרה לעצמה את הדלת. היא סיימה.
***
השוכרים כבר עזבו, עדי ותומר בדירה שלה. הם גירושים. נמרוד עדיין מקווה שתחזור אליו, לא מבין מה עשה לא בסדר. הרי רצה לשמור על המשפחה…
את תומר רואה כל שבוע, עוזר בהכל. את עדי אי אפשר להחזיר. היא לא מתכוונת לנסות שוב.
