חסר בית

אין לי לאן ללכת. ממש אין. “אפשר לישון כמה לילות בתחנה המרכזית, אבל מה אחר כך?” פתאום, הברקה: “הבית של ההורים בכפר! איך שכחתי?”אבל, גם זה לא ממש בית. בקושי בקתה. ועדיין, עדיף להגיע לשם מאשר לתחנה המרכזיתחשבתי ביני לביני.
עליתי על הרכבת והצמדתי ראש לחלון, עיניים סגורות. הזיכרונות הציפו אותילפני שנתיים איבדתי את הוריי, נשארתי לבד, בלי כתף. לא היה כסף ללמוד, נאלצתי לעזוב את האוניברסיטה ולהתחיל לעבוד בשוק.
היה רגע מזל בחושך, פגשתי את אהבת חיי, אליאב. בחור טוב וישר. אחרי חודשיים עשינו חופה קטנהבלי הרבה רעש.
חשבתי שסוף סוף החיים מחייכים אליי אבל יצרו לי מבחן נוסף. אליאב הציע למכור את הדירה של ההורים בתל אביב ולפתוח עסק פרטי. הוא תיאר הכל כל כך יפה, שלא היה לי שמץ של ספקסמכתי עליו. האמנתי שבקרוב לא נדאג לשקל אחד. “נעמוד על הרגליים, אולי אפילו אביא ילד, כמה אני חולמת להיות אמא!”פנטזתי.
העסק לא הצליח. וויכוחים בלתי פוסקים על הכסף שנשרף, והיחסים התפוררו מהר. לא עבר הרבה זמן, ואליאב הביא איתו הביתה אישה אחרת ודרש שאעוף.
המחשבה הראשונה הייתה ללכת למשטרה, אבל אז קלטתיאין לי על מה להאשים אותו. אני בעצמי מכרתי את הדירה ונתתי לו את הכסף
***
כשיצאתי מהרכבת בתחנת הכפר, הלכתי באיטיותהפרחונים ריקים, תחילת האביב, אף אחד עדיין לא הגיע. במשך שלוש שנים השטח נהיה מוזנח. “לא נורא, אני אסדר, יהיה בסדר,” ניסיתי לשכנע את עצמי, למרות שידעתילעולם לא יהיה ממש כמו פעם.
מצאתי בקלות את המפתח מתחת למדרגות, אבל הדלת העץ שוקעת ולא נפתחת בקלות. ניסיתי לפתוח בכוח, אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי. בסוף נשברתי והתיישבתי על המדרגותובכיתי.
פתאום, מתוך החצר של השכנים, עלה עשן ושמעתי רעש. שמחתייש מישהו בסביבה! רצתי לשם.
“אמא תמרה, את פה?” קראתי.
בחצר עמד גבר מבוגר, שיערו פרוע, פנים מלאות זיפים. הוא הדליק מדורה קטנה עם ספל ממים מלוכלך. נבהלתי, עצרתי.
“מי אתה? איפה אמא תמרה?”, שאלתי בבהלה, הולכת לאחור.
“אל תחששי. רק לא תתקשרי למשטרה אני לא עושה שום דבר רע, גרה רק בחצר, לא נכנס לבית,” אמר במבט מרגיע. קולו היה ברור, נהדרדובר יפה, נעים.
“אתה חסר בית?” שאלתי, קצת לא בנימוס.
“נכון,” אמר בכאב, מסיט מבט. “גרת ליד?”
“כן,” עניתי. “איך קוראים לך?”
“משה,” השיב. “משפחה שלידוד.”
בחנתי אותו. אף שהבגדים היו פשוטים ובלויים, הם היו נקיים. הוא היה מטופח יחסית.
“אני לא יודעת למי לפנות לעזרה,” נשמתי עמוק.
“קרה משהו?” שאל בעניין.
“הדלת לא נפתחת. אני תקועה,” אמרתי.
“אני אוכל לעזור,” ענה משה דוד.
“אהיה אסירת תודה!”אמרתי בייאוש.
בזמן שהוא התעסק בדלת, ישבתי על הספסל וחשבתי: מי אני שתציב לו גבולות? הרי בעצם אני חסרת בית, כמוהו.
“נו, ייתכן לך!”משה דוד חייך ודחף את הדלת. “את מתכוונת לישון כאן?”
“כן, איפה אחרת?” עניתי.
“יש בבית חימום?” שאל.
“יש תנור” גמגמתי, אין לי מושג איך מפעילים אותו.
“דברים פשוטים,” אמר. “יש עצים?”
“לא יודעת” הנמכתי קול.
“לא נורא, אני אמצא דלק.” החליט משה דוד ויצא מהחצר.
שעה ניקיתיהבית קר, רטוב, מדכא. לא ידעתי איך אפשר להחזיק פה מעמד. בסוף משה דוד הגיע עם עצים. הופתעתי כמה שמחתי שהוא כאןלפחות יש אדם חי לידי.
משה דוד ניקה קצת את התנור והדליק אותו. כעבור שעההתחמם הבית.
“הנה! שימי עוד עץ מדי פעם. בלילה צריך לכבות, אבל יחזיק עד הבוקר,” הסביר.
“לאן אתה הולך, לשכנים?” שאלתי.
“כן, אני אגור שם בחצר. לא רוצה לחזור לעיר לא רוצה לערער את הנפש, להזכר בעבר.”
“משה דוד, חכה. קודם נשתה תה יחד, נאכל ארוחה חמה!” החלטתי.
הוא הסכים, פשט מעיל והתיישב ליד התנור.
“סלח לי על השאלה אתה בכלל לא נראה כמו חסר בית. למה אתה גר ברחוב? איפה הבית שלך? איפה המשפחה?”
משה דוד סיפר שהיה מרצה כל חייו במכללה, מסור לחינוך. פתאום הזקנה תפסה אותו לא מוכןגילה שהוא לבד, אין לו למי לפנות.
לפני שנה התחילה להגיע אליו אחייניתו, ירדן. רמזה שאם יבטיח לה את הדירה, תעזור לו. הוא שמח, הסכים.
ירדן זכתה לאמון מוחלטהציעה למכור את הדירה המוזנחת ולקנות בית יפה בכפר, עם גינה גדולה ופרגולה. היתה לא אופציה טובה וזולה, לדבריה.
חלום הנוף והשקט ששבה אותוהסכים מיד. אחרי המכירה, ירדן הציעה לפתוח חשבון בנק, שלא לשמור כסף גדול בבית.
“דוד משה, תשב כאן, אני אברר בבנק. אני אקח את התיק איתילמקרה שעוקבים אחרינו,” אמרה לפני הכניסה.
ירדן נעלמה פנימהלשעה, לשעתיים, לשלוש לא חוזרת. משה נכנס בעצמולא היה אף אחד. גיליתי שיש בדלת צדדית יציאה נוספת.
כשהגיע אל ביתה, לא היתה שםגרה אישה אחרת, הסבירה שירדן עזבה מזמן. הדירה נמכרה כבר לפני שנתיים
“סיפור עצוב מאז אני ברחוב. לא מאמין שאין לי בית,” יאמר בעצב.
“וואו! חשבתי שרק לי זה קרה הסיפור שלי דומה,” שיתפתי אותו.
“זה קשה, אבל אני לפחות חייתי את עוד צעירה, לך הכל פתוח,” ניסה להרגיע, “הכל יסתדר”.
“די לדבר על העבר! בוא נאכל!” חייכתי.
צפיתי בו אוכל בהנאההיה לי עצוב בשבילו. היה ברור שהוא לבד ומיואש.
“כל כך מפחיד להיות לבד, כי אין מי שידאג לך,” חשבתי.
“נינה, אוכל לעזור לך לחזור ללימודים. יש לי חברים טובים באוניברסיטהאני בטוח שתתקבלי לתכנית הממשלתית,” אמר במפתיע, “כמובן, אני לא יכול לבוא כרגע בעצמי. אכתוב מכתב לרקטור, הוא חבר טוב, יעזור.”
“תודה! זה חלום” שמחתי.
“תודה על הארוחה, על ההקשבה. אצא עכשיו, כבר מאוחר,” אמר וקם.
“אל תלך, זה לא טוב לאן תלך בכלל?” לחשתי.
“אל תדאגי, יש לי שוחה חמה בשטח של השכן. מחר אפגוש אותך,” חייך.
“לא אתה חייב להישאר. יש כאן שלושה חדרים רחבים. תבחר אחד. האמתאני פוחדת להישאר לבד. אני פוחדת מהתנור, שלא מבינה בו. אתה לא תנטוש אותי?”
“לא, לעולם לא,” אמר ברצינות.
***
עברו שנתייםהצלחתי בכל הבחינות, לקראת החופש הגדול אני בדרך הביתה. הבית הזה בכפר הפך לבית בשבילירוב הזמן גרתי במעונות, אבל תמיד חזרתי אליו בסופי שבוע וחגים.
“שָלוֹם!” קפצתי, מחבקת את משה דוד.
“נינה! כמה טוב שבאת! למה לא התקשרת? הייתי בא לאסוף אותך. איך עברו המבחנים?” אושר על פניו.
“הכל כמעט מצוין!” התרברבתי, “קניתי עוגה, תדליק קומקום, נחגוג!”
ישבנו, שותים תה, מדברים.
“שתלתי ענבים, שם אבנה פרגולהתראי כמה יפה יהיה,” סיפר בהתלהבות.
“מעולה! באמת, אתה כאן בעל הבית. תעשה מה שאתה אוהב. אני רק באה והולכת” צחקתי.
משה דוד השתנה לגמרי. כבר לא היה לבד. היה לו בית, נכדהנינה. אני בעצמי חזרתי לחיים. משה דוד הפך למשפחה בשבילי, והודיתי לגורל ששלח לי סבא במקומםשעמד לצידי ברגע הקשה.