הייתי בן חמש, אך הלילה הזה מהדהד בתוך ראשי כאילו התרחש רק אתמול. אבא שלי התעורר מתוך דממה וצלל באצבעות כבדות אל תוך הטלפון של אמא, שם גילה חילופי מסרים בינה לבין חברתה, ובהם התוודתה שהיא עוד פוגשת מדי פעם את בן זוגה העשיר. המפגשים נדירים היו, כמעט כחולמים בערפל, ואבא אז הרוויח מעט מאוד, רק מספיק כדי לקנות הרבה דברים לא ממש הכרחיים, למלא את הבית במוצרי מותרות שלא נזקקנו להם באמת, בעוד אמא רצתה רק להאכיל אותנו. אפילו מעט מדי.
“איך העזת להיכנס לי לטלפון?” אמא ירתה עליו בזעם, פנייה מלוהטות בארץ שלנו הקוזק הנגזל מנצח בצעקה: “השכר שלך לא שווה כלום, לא מספיק לכלום! איך לדעתך הבית מלא אוכל?”
“אבל הטלוויזיה היא שלי!” צרח אבא.
“שלך, וגם שלי!”
“כן,” השיב אבא, “שלך, ושלי, וגם הטלוויזיה, וגם הצלחת, וגם… וגם איתן. אני לוקח איתי הכל.”
נבהלתי. עד אותו רגע העימותים, כחפצים דוממים חולמים בחדר אחר, לא נגעו בי. עכשיו הייתי בלב ההמולה.
“את השטן תיקח, לא את איתן!” קראה אמא, והחלל כמו התעוות ברגע הזה.
אבל אבא לקח אותי. מדוע שאמא שלי תיאבק עליי, נער קטן, מול גבר גדול?
אבא היה לוקח אותי לגינה, מרים אותי, מאכיל אותי, משחק איתי. גם לפני התהום הזו, הוא בילה איתי יותר מאמא.
היה חורף, עמדתי מולה מעיל פרווה מגושם עליי: “אל תבכי, אמא, אני אבוא לבקר אותך בקרוב,” אמרתי בקול ילדי מחייך.
אמא חיבקה אותי, ואבא נתן לי מבט שהיה כמו אות סודי: הגיע הזמן. בדלת הכניסה בלע את שתיקתו ואמר לאמא:
“ניפגש בבית המשפט!”
חייהם של אמא ושל אבא אולי זה היה הכי טוב שיכול היה לקרות.
זמן קצר אחרי הגירושים, אמא הכירה גבר ושכחה ממני לזמן מה.
אבא גם לא השתהה פגש את עדי, בתו של איש עסקים מצליח.
לעיתים הייתי עובר לימים אחדים לאמא. הם כבר לא דיברו, גבול דקיק ומוזר עבר ביניהם.
גם אחרי שנים, אבא לא סלח לה.
כשמלאו לי ארבע עשרה, התרכזו יחד כמה התרחשויות גורליות אימא נרשמה להריון ואבא נכנס לכלא.
בדרכו מהעבודה נקלע אבא לריב אלים ברחוב. כל האשמה צנחה על כתפיו והוא נשפט לעונש כבד לפי כל אות בחוק.
כשהלכנו לומר שלום, לחש אבא: “תחזיקו אחד את השנייה”.
לעדי ואני לקח הרבה זמן לעכל את המשפט.
חיינו המשיכו, נשענים זה על זו, מחזיקים ידיים אל תוך הזמן.
יום אחד, קרה משהו שלא אשכח: דלת הדירה רעדה מאדם מאחורי. עדי הכינה ארוחת ערב, אז ניגשתי אני לפתוח.
אמא עמדה מולי:
“תתארגן, אתה חוזר הביתה,” אמרה.
“עדי, מי זה?” קראה עדי מן המטבח, בדרך אליי.
“באתי בשביל הבן שלי,” אמא של עדי ענתה במקומי.
עדי ניסתה להושיט יד, לקחת את אמא בכתף ולהכניס אותה פנימה, אך אמא הרחיקה את היד בגסות ולחשה:
“תיזהרי, אני בהריון.”
ידעתי כמה כואב זה לעדי; היא ידעה שאינה יכולה להביא ילדים, והנושא דקר אותה בלי רחמים.
אבל כמו תמיד, עדי אספה את עצמה בחיוך חיוור והכינה תה.
הן ישבו במטבח, ואני ברחתי לחדר.
“תביני אותי, עדי,” התחננה אמא שלי, “איתן הוא היחיד שיש לי, הוא היחיד שמבין אותי, היחיד שיכול להציל אותי עכשיו. אני לא יכולה בלעדיו הוא הכול בשבילי. ואת… את יש לך הכל. אני רוצה שיגור איתי כשהוא אבא שלו איננו.”
לא יכולתי עוד לסבול את החלוקה התמוהה הזאת.
“אתן מחלקות אותי כמו חלה באמצע שבת,” צעקתי מבחוץ. “לא חשבתן קצת לשאול אותי? אולי כבר החלטתי איפה אשאר!”
“נוגע ללב לראות אותך משתמש בבכי כטקטיקה, זה כבר בגרות,” ענתה לה אמא של עדי.
“אני כבר לא ילד. אמא, אני נשאר עם עדי. לך יש הכל, ואנחנו נשארנו עם הנחמה היחידה שנשען זה על זו. אני לומד פה, החברים שלי כאן. אני מצטער, החלטתי,” השתוממתי מעצמי זו הפעם הראשונה שדיברתי אליה כגבר, לא כילד.
ליוויתי את אמא לתחנת האוטובוס. שם, בין ריצודים של נורות רחוב, שאלתי:
“איך העניינים עם אדם שלך? את עוד נפגשת איתו?”
“מה, נרעיב את עצמנו?!”
התחבקתי חזק עם אמא הגולמית שלי, צחקנו ונפרדנו.
בבית חיכיתי לעדי להרגיע אותה.
ידעתי עוד דרך ארוכה ומוזרה לפנינו.
המתנה, כך בחלום הזה, היא כמו ללכת יחף על שברי זכוכית, שלעולם לא נגמרת.
