חסר בית

חסרת בית
גליה לא ידעה לאן ללכת. כלומר, פשוט לא היה לה שום מקום… “אפשר לנסות לישון בתחנה המרכזית כמה לילות. אבל מה אחר כך?” פתאום הבריק בראשה רעיון עצה: “הרי יש את הבית של סבתא במושב! איך שכחתי? למרות… ‘בית’ זה הגזמה יותר כמו בקתה מתפוררת. אבל עדיף לנסוע לשם מאשר להישאר ברחוב,” חשבה גליה.
היא עלתה על רכבת והצמידה את מצחה לחלון הקר ועצמה עיניים. על גליה נפלו זיכרונות קשים מהעבר הקרוב. לפני שנתיים איבדה את הוריה ונשארה לבד, ללא גיבוי או תמיכה. לא היה לה כסף לשלם על לימודים, ונאלצה לעזוב את האוניברסיטה ולהתחיל לעבוד בשוק.
לאחר כל מה שעברה, נפתח לה מזל היא פגשה את אהבת חייה. יהושע התגלה כאדם טוב ומכבד. חודשיים אחר כך, הם ערכו חתונה צנועה.
היה נדמה שחייה מתייצבים, אבל החיים זימנו עוד מבחן לגליה. יהושע הציע לה למכור את דירת ההורים בלב תל אביב ולהתחיל עסק פרטי. הוא הציג את הרעיון בצורה כל כך משכנעת, שגליה לא חשבה פעמיים היא הייתה בטוחה שהכל מוביל לרווחה, ושבהמשך יוכלו להביא ילד לעולם. “כשנהיה מסודרים, אוכל סוף סוף להיות אמא,” חלמה גליה תמימה.
אבל העסק של יהושע קרס. בעקבות מריבות חוזרות על כסף שהלך לאיבוד, מערכת היחסים שלהם התפוררה במהירות. יום אחד יהושע הביא הביתה אישה אחרת, וסימן לגליה לצאת.
בהתחלה רצתה ללכת למשטרה, אך הבינה שלא תוכל להאשים אותו היא בעצמה מכרה את הדירה ונתנה לו את הכסף…
***
כשהגיעה לתחנת המושב, גליה פסעה לבד לאורך הרציף הריק. היה אביב מוקדם, והמושב עוד לא התמלא בחיים. שלוש שנים שלא דרכה שם, המקום היה מוזנח מאוד. “אסתדר, אסדר הכל והכל יחזור לקדמותו,” עוד ניסתה לשכנע עצמה, למרות שידעה שלא יהיה כמו פעם.
היא מצאה בקלות את המפתח מתחת למרפסת, אך הדלת השקועה לא נפתחה. גליה ניסתה לצאת מכל כוחה, אך לא הצליחה. מותשת, התיישבה ליד המדרגות והתחילה לבכות.
פתאום ראתה עשן עולה מהחצר השכנה ושמעה רעש. שמחה לגלות שיש מישהו בסביבה, גליה רצה לשם.
“תמר, את בבית?” קראה.
בחצר ראתה גבר מבוגר, חבוש שיער, אשר ישב ליד מדורה קטנה וחימם מים בכוס מלוכלכת. גליה נבהלה ונעמדה במקום.
“מי אתה? איפה תמר?” שאלה, נסוגה לאחור.
“אל תפחדי. בבקשה אל תדווחי עלי. אני לא עושה שום דבר רע. לא נכנס לבית, רק גר כאן בחצר…” קולו היה נעים, תרבותי, כזה של אדם משכיל.
“אתה חסר בית?” גליה פלטה בלי לחשוב.
“כן, את צודקת,” השיב בשקט, והסיט מבטו. “את גרה פה ליד? אל תדאגי, לא אפריע לך.”
“מה שמך?”
“משה.”
“ומה שם המשפחה?”
“שם המשפחה?… בן-ציון.”
גליה התבוננה במשֶה בן-ציון בגדיו היו שחוקים אך נקיים יחסית, והוא עצמו נראה מסודר.
“אני לא יודעת אל מי לפנות לעזרה…” נשמה עמוק גליה.
“מה קרה?” שאל בהשתתפות.
“הדלת שקועה… אני לא מצליחה לפתוח אותה.”
“אם תרצי, אוכל להסתכל,” הציע בחביבות.
“אהיה אסירת תודה,” אמרה בגליה מיואשת.
בעודו מתאמץ עם הדלת, גליה ישבה על הספסל וחשבה על חסר הבית: “מי אני בכלל שאשפוט או אשליך עליו חשדות? הרי גם אני עכשיו חסרת בית יש לנו גורל דומה.”
“גליה’לה, הדלת בסדר, את יכולה להיכנס!” חייך משה בן-ציון ודחף את הדלת. “את מתכוונת לישון כאן?”
“כן, איפה עוד?” הופתעה גליה.
“יש חימום?”
“אמורה להיות קמין… אבל אין לי מושג איך מפעילים.”
“ברור. יש עצים?”
“לא יודעת,” השפילה גליה עיניה.
“לא נורא. תיכנסי לבית, אני אמצא פתרון.” אמר בנחישות ויצא מהחצר.
גליה ניקתה את הבית שעה ארוכה. היה בו קר, לח וחשוך. היא חששה שלא תצליח לשרוד שם. כעבור זמן, חזר משה בן-ציון עם עצים. להפתעתה, התרגשה מאוד שאדם חי נמצא לידה, ולא לבד.
הוא ניקה את הקמין והדליק אש. אחרי שעה, היה הבית חמים.
“זהו, תזרקי מדי פעם עוד גזע. בלילה תכבדי הכל. אל תדאגי, החום יחזיק עד הבוקר,” הסביר משה.
“לאן תלך? לשכנים?” שאלה גליה.
“כן. בבקשה, אל תשפטי אותי. אשב עוד קצת אצלם, לא רוצה לחזור לעיר… לא רוצה להכאיב לעצמי בזיכרונות.”
“משה בן-ציון, תישאר, נארגן ארוחת ערב, נשתה תה חם ואחר כך תלך,” קבעה גליה בנחישות.
הוא לא התנגד, פשט את המעיל והתיישב ליד הקמין.
“סליחה שאני חופרת… אתה לא נראה כמו חסר בית. למה אתה חי כך? איפה הבית, משפחה?”
משה סיפר שכל חייו היה מרצה באוניברסיטה. הוא השקיע במדע, הקריב את הכל לעבודה. הזקנה הופיעה פתאום. כשהבין שהוא נותר לבד, היה כבר מאוחר לשנות.
לפני שנה, החלה לבקר אותו אחייניתו. היא הבטיחה לעזור בתנאי שיכניס אותה כיורשת לדירתו. שמח והסכים, כמובן.
בהמשך, האחיינית הציעה למכור את הדירה במרכז העיר, ולקנות בית במושב, עם גינה גדולה ומרפסת. היא כבר מצאה מקום, במחיר מציאה.
משה רצה שקט ואוויר צח, ולכן הסכים בלי להבין. לאחר מכירת הדירה, הציעה האחיינית להפקיד את הכסף בבנק. “דוד משה, שב רגע על הספסל, אני אברר מה צריך. אתיקח את התיק, מי יודע אולי מישהו עוקב…”
היא נעלמה וסגרה את הדלת. הוא חיכה שעה, שעתיים, שלוש… אך היא לא יצאה. כשנכנס לבנק, ראה שאין איש, ובצד השני, דלת נוספת.
משה לא האמין שנבגד כך מאדם קרוב. נשאר לשבת ולחכות לה. למחרת הלך לביתה שם פתחה זרה שדיווחה שהאחיינית עזבה לפני שנתיים ומכרה את הדירה.
“סיפור עצוב,” נשף משה. “מאז אני ברחוב. עדיין לא מבין שאין לי יותר בית…”
“כן, גם אני חשבתי שאני לבד… מצבי דומה,” אמרה גליה וסיפרה לו את כל מה שעברה.
“זה קשה, אני לפחות הספקתי לחיות… אבל את? עזבת לימודים, אין דירה… אל תתייאשי כל בעיה ניתנת לפתרון. את צעירה, עוד תצליחי,” ניסה לנחם אותה.
“די לדבר על עצב! בואו נאכל!” חייכה גליה.
היא ראתה איך הוא אוכל ברעבתנות פסטה עם נקניקיות. פתאום הרגישה רחמים כלפיו היה ברור שהוא בודד מאוד וחסר אונים.
“עצוב להיות לבד כל כך, בחוץ, לדעת שאין אף אחד שמחכה לך…” חשבה גליה.
“גליה’לה, אוכל לעזור לך לחזור ללימודים. יש לי קשרים טובים באוניברסיטה. אולי תצליחי ללמוד במלגה,” הציע פתאום משה. “אני לא יכול להופיע כך בפני חבריי לשעבר. אבל אכתוב מכתב לרקטור, ואת תפגשי אותו. קובי, חבר ותיק שלי, יעזור.”
“תודה! זה יהיה נהדר!” התרגשה גליה.
“תודה על הארוחה ועל שהקשבת. אלך עכשיו; כבר מאוחר,” קם משה.
“חכה, לא יפה ככה… לאן תלך?” אמרה בשקט.
“אל תדאגי. יש לי מחסה חם אצל השכנים. מחר אבוא לבדוק אותך,” חייך.
“אל תלך. יש לי שלושה חדרים גדולים תבחר אחד שמתאים לך. האמת? אני פוחדת להיות לבד. מפחדת מהקמין ומהבית הזה. אל תשאיר אותי לבד?”
“לא, לא אשאיר,” אמר משה ברצינות.
***
שנתיים עברו… גליה סיימה בהצלחה מבחנים, ונסעה הביתה, כולה תקווה. היא המשיכה לבקר בבית במושב בסופי שבוע וחופשות.
“היי!” צעקה בשמחה והתחבקה עם סבא משה.
“גליה’לה! הילדה שלי! למה לא הודעת? הייתי בא לאסוף אותך מהתחנה. איך הלך? הצלחת?” שאל בהתרגשות.
“כן! כמעט הכל בציונים גבוהים!” התגאתה. “הבאתי עוגה. תדליק את הקומקום, נציין את ההצלחה!”
גליה ומשה שתו תה ושוחחו על כל החידושים.
“שתלתי גפן שם אקים פרגולה. יהיה חמים ונעים,” סיפר משה בהתלהבות.
“מעולה! בעצם אתה כאן המנהל, תעשה מה שנכון לך. אני רק באה והולכת,” צחקה.
משה השתנה לגמרי. כבר לא היה בודד. היה לו בית ונכדה, גליה’לה. היא גם חזרה לחיים בזכותו; משה בן-ציון הפך עבורה לאדם הכי קרוב בעולם. גליה אסירה תודה לגורל ששלח לה אותו סבא שהיה לה למשפחה ולביטחון ברגעים הכי קשים.