חינוך מחדש של בעל
היינו יחד, ענת. בנסיעה האחרונה לירושלים. הכול יצא טיפשי.
השתיינו אחרי המצגת, ופשוט לא הצלחתי לעצור, ענת
אתה פשוט מספר לי את זה ככה? ענת כמעט נחנקה מההלם. רני, עכשיו הרגע הודית שבגדת בי?!
אני כבר לא יכול להחזיק את זה בתוכי השפיל רני את מבטו. ענת, תסלחי לי, טוב? אני נשבע שזה לא יקרה שוב! הבנתי הכול
ענת הניחה את הכוס בעדינות על השולחן. חייה התהפכו עכשיו
***
הבוקר התחיל רגיל ענת עמדה במטבח, בחשה דייסה לדניאל הקטן, ובמקביל ניסתה לקלוע צמה לנועה בת השבע.
אמא, זה כואב! קראה נועה, ומיהרה למשוך את הראש.
סליחה, חמודה, אני ממהרת. איפה אבא שלכם?! הוא עוד רגע מאחר!
רני יצא מהאמבטיה, מהדק את החולצה. לפי פרצופו, ענת מיד הבינה שהוא לא במצב רוח.
יש קפה? שאל, בלי להסתכל עליה.
בקנקן. תמזוג לעצמך, אני עם ידיים עסוקות.
הוא מזג, שתה בעמידה, מביט מהחלון על החצר האפרפרה שבה השכן סוחב לאט ערימת עלים.
אפילו נשיקה על הלחי לא הייתה, או “איך ישנת” בשנים האחרונות הם בקושי מתעניינים זה בזו.
ענת עובדת כרואת חשבון בחברה גדולה בשפלה, נשואה עשר שנים.
יש להם דירה שלושה חדרים, משכנתא כמובן, ורכב שטח חדש. הילדים בריאים, הכל בסדר לכאורה אז למה היא מרגישה שאין לה אוויר, שאין לה בעל? הראני של פעם, שהיה קם באמצע הלילה להביא גלידה, או מחבק עד שהצלעות כואבות לא קיים כבר.
בשעות הצהריים הטלפון רטט על השולחן.
“נלך בערב למסעדה? מזמן לא יצאנו. דיברתי עם אחותי, דנה תיקח את הילדים אליה ללילה.” כתב רני.
ענת קראה את ההודעה שלוש פעמים. ליבה דפק כמו נערה.
וואו, לחשה לעצמה. סוף סוף שם לב?
שאר היום עובר בערפל. היא משתחררת מוקדם מהעבודה, נכנסת הביתה בריצה, מתלבטת בהיסוס מה ללבוש.
היא בוחרת בשמלה כחולה, משי, מחמיאה. קצת יותר מסקרה, טיפה בושם.
במראה היא רואה אישה שעוד רוצה למצוא חן בעיני בעלה.
במסעדה נעים נרות, מוזיקה שקטה. היא מגיעה, רני כבר מחכה, בחליפה.
הוא קם כשהיא מתקרבת, מבטו מתרכך. אהדה? חמלה? אז היא לא יודעת.
את נראית נהדר, ענת הוא מושך לה כיסא.
תודה. הופתעתי מההזמנה. מה הסיבה?
אין סיבה פשוט קלטתי שכמעט לא מדברים בינינו. כמו שכנים.
נכון, היא לוגמת מעט מהיין. עבודה, ילדים, שגרה שוחקת
אני גם מרגיש ככה, רני מסובב סכין בידו. כאילו רץ במירוץ בלי לדעת לאן.
הם מדברים שעה ארוכה. נזכרים איך התחתנו, בדירת שכם הדולפת והמאושרת.
נזכרים איך רני החליף חיתול לנועה בפעם הראשונה וכמעט התעלף.
זה ערב קסום. ענת מרגישה איך הקרח נמס.
צריך לצאת ככה יותר חושבת היא הכול יסתדר. אנחנו פשוט עייפים.
ניסע הביתה? מציע רני כשמגישים חשבון. בדרך נקנה גם יין. נשב קצת לבד.
בבית שקט, ללא הילדים, הדירה פתאום ענקית ומנוכרת.
הם מתיישבים במטבח. רני מוזג יין, האווירה אינטימית, חמה, ואז…
ענת, באמת צריך לשנות משהו, הוא מתחיל.
אני מסכימה, רני. אולי ניסע ביחד? ליוון, או סתם צימר בארץ? שננשום אוויר חדש.
כן, אבל זה לא רק חופש. יש בי משהו לא בסדר, התרחקנו. את עסוקה בילדים, אני בעבודה. כשאני בא את ישנה, או כועסת.
אין קירבה, לא רק פיזית את יודעת, זו ההרגשה הזאת של להבין בלי מילים.
ענת נהיית דרוכה:
לאן אתה חותר? היא שואלת בשקט.
לזה שנשברתי.
ואז הוא מספר. על ירושלים, על הקולגה, ועל הבגידה.
היא פשוט הקשיבה, ענת, רני מדבר במהירות, בקול רועד. היינו הרבה ביחד בנסיעות. היא באמת שאלה איך אני מרגיש, לא מהשפתיים באמת היה אכפת לה.
אני לא מצדיק את עצמי, אני יודע שאני אפס. התנגדתי, באמת. אבל בלילה ההוא שתינו עם כולם, בסוף נשארנו לבד בבר בבית המלון
ענת שותקת. היא מרגישה כאילו משהו התפוצץ לה בחזה, רסיסים חותכים מבפנים.
תסלחי לי, אם תוכלי רני ממשיך. התביישתי בעצמי כל השבועיים האלו. לא יכול להתבונן לך בעיניים. את והילדים הכול שלי. מוכן לעשות הכול.
הכול ענת חוזרת בקור.
כן. כבר דיברתי עם המנהל. ביקשתי לעבור מחלקה כדי לא להיפגש איתה בכלל, יהודה הבטיח לעזור החודש. הגשתי בקשה לחופש. בואי ניסע. אקנה כרטיסים מחר, רק שלך ולי. נתחיל מההתחלה.
רני מושיט יד, מנסה לכסות את ידה, אבל ענת מסירה אותה.
דף חדש? היא מחייכת במרירות. רני, אתה קולט בכלל מה עשית?
לא רק שבגדת בי השפלת אותי!
ישבתי בעבודה, שמחתי מהסמס שלך, בחרתי שמלה האמנתי שאתה אוהב אותי, רוצה לשקם
אני אוהב אותך! כמעט צועק רני. זו הסיבה שסיפרתי. לא יכולתי לשקר יותר, ענת.
היית אוהב לא היית שוכב איתה ממש אכפתית האחת הזאת. ואני, מה? כועסת?
לא לזה התכוונתי רני מנסה להצטדק.
הוא קם וניגש, מבקש לחבק אותה.
ענת, בבקשה…
אל תיגע בי! היא דוחפת אותו. זה מגעיל אותי.
היא רצה לחדר השינה, נועלת את הדלת, נופלת למיטה.
דמעות זולגות בלי סוף. רני מגרד בדלת, לוחש סליחות, עד שנרדם ענת שומעת אותו מסתדר על הספה בסלון.
***
בבוקר היא יוצאת למטבח עם פנים נפוחות. רני יושב בסלון, לא החליף בגדים. קפה קר על השולחן.
לא עזבתי אתמול בלילה רק כי אין לי איפה לשים את הילדים, מוציאה ענת בקור רוח.
ענת
שתוק. לא רוצה לשמוע על הרגשות שלך. לא אכפת לי מה עובר עליך.
אני מבין.
אמרת חופש. לאן חשבת לנסוע?
מקום שקט. שנוכל פשוט לדבר, לטייל
טוב, היא מפנה מבט מהחלון. ניסע. אבל אל תצפה שהכול יחזור. אני נוסעת לא כדי “להתחיל מחדש”. אני נוסעת לבדוק אם בכלל אוכל להסתכל עליך בלי להיגעל.
רני מהנהן, מוכן לכל.
אסדר הכול. כבר היום.
ועוד דבר ענת מסתובבת. אני רוצה לראות את מכתב ההעברה שלך, עם חתימה של המנהל. והטלפון שלך מהיום בלי סיסמה.
ברור. מה שתגידי.
הוא מושיט לה את הנייד, אבל היא זזה.
אחר כך. קודם תיכנס למקלחת. אני צריכה להתארגן, להביא את הילדים מדנה. לא רוצה שיראו אותנו כך.
כשהדלת נסגרת, ענת מתיישבת. הלב שלה צורח לעזוב אבל בגלל הילדים, היא לא יכולה.
***
הימים עד החופשה זוחלים. דיבורים בנאליים בלבד.
קנית כרטיסים?
כן, לשבת.
תאסוף את נועה מהחוג.
בסדר.
הילדים מרגישים שמשהו לא בסדר. נועה שותקת כשההורים יחד, דניאל עצבני מהרגיל.
אמא, למה אבא ישן בסלון? שאלה נועה בתמימות בערב.
ענת בולעת רוק, מיישרת לה שמיכה.
לאבא יש כאב גב מהמשרד, נועה. הוא נח בסלון.
רבַתֶּם?
רק עייפים, מתוקה. יהיה בסדר. נוסעים לים בקרוב, זוכרת?
נועה מהנהנת, אבל נראית חרדה. ילדים מרגישים הכול.
***
יום שישי, ערב לפני הנסיעה, רני מביא מסמכים.
הנה מניח על השולחן. אישור העברה. אחרי החופש אני עובד במחלקת אנליזה. אין יותר נסיעות. והיא נשארת ברכש, במבנה אחר.
ענת מציצה בחותמת.
טוב.
ענת הוא נעצר במטבח. אני כל שעה אני חושב על זה, איזה אפס הייתי
רני, די כבר! אז אתה עשית החלטה עכשיו אני זו שמחליטה אם להישאר איתך!
היא לא מספרת לו שבלילה, כשהיה על הספה, נכנסה לנייד שלו.
נגעלה, ידה רעדה אבל הייתה חייבת. הוא לא מחק שיחה: “נגמר. טעות ענקית. אל תכתבי ואל תתקרבי.”
והתשובה: “בסדר. בהצלחה.”
זה לא מקל עליה אך עמוק בלב משהו קלוש זע. לפחות בזה לא שיקר, ניסה לנתק.
***
שבת בבוקר, טפטוף דק. אורזים מזוודות בשקט.
רני מתנהג במתיקות מוגזמת מגיש יד, בודק חלונות, קונה לה קפה בתחנת דלק. זה רק מכביד עליה.
בשדה התעופה, בטרמינל, הוא מתיישב לידה כשילדים בוהים במטוסים.
את יודעת, אומר בשקט, מביט החוצה, נזכרתי אתמול בחופשה הראשונה, איך ישנו באוהל בחוף. זוכרת איך הרוח העיפה אותו?
חיוך קל עובר על פניה.
כן. החזקת את האוהל בלילה, ואני ישנתי עם מעיל גשם.
אז חשבתי שאין בעולם מישהי כמוך. ואני עדיין חושב. רק הלכתי לאיבוד.
גם אני הלכתי לאיבוד, רני, בפעם הראשונה מזה שבוע היא פוגשת את מבטו.
הוא לוקח לה את היד. הפעם היא לא מושכת אבל גם לא מחזיקה בחזרה. היא מבולבלת.
כנראה תסלח לו, לפחות בשביל הילדים.
אבל לפני שתסלח, היא תדאג שילמד את הלקח. שבפעם הבאה אפילו לא יעז להסתכל על מישהי אחרת.
החינוך מחדש, יתחיל שם, בחופשברגע שבו נקרע המטוס מן הארץ, ענת נשמה עמוק ועצמה עיניים. לרגע דימיינה את החיים שלה מבחוץ כמו משפחה קטנה בתיבת מתכת שנוסעת לאיבוד בעננים.
כשגלגלי המטוס התרוממו, היא לחשה לעצמה: “הפעם אני מחליטה לא הוא.”
בשבוע החופשה, ענת לא נתנה לרני לנשום בקלות. היא קמה מוקדם, יצאה לטייל לבדה בנמל הישן, שוטטה בבוקר בשוק. בערב קבעה לאכול במסעדות שהוא לא הכיר. לפעמים נתנה לו להצטרף, לפעמים דרשה לעצמה לבדוק מה עושה לה טוב. רני ניסה לנתב אל ליבה, נתן מתנות קטנות, פעמיים גם בכה מולה. והיא, בקור של מי שכוחו חוזר אליו, הקשיבה, ראתה אותו מתכווץ, לראשונה ראתה שהוא לא הבעל שלה אלא גבר שפלש לעולמה וצריך להרוויח עכשיו כל צעד חזרה.
בערב האחרון של החופשה, ישבו יחד על חוף זר, האורות הנדלקים של מרינה רחוקה מרצדים בשקט. ענת פתחה את בקבוק היין שהביא, אבל שפכה לעצמה בלבד. שתתה באיטיות, לאט לאט, ואז פנתה אליו.
“אני לא יודעת מה יקרה מחר,” אמרה. “אולי נחזור לבית, ננסה, אולי לא. אני כבר לא הבחורה של האוהל, רני. אני משתנה לא בהכרח לחיים בהם אתה נמצא.”
הוא נשם עמוק, ולא היה לו מה להשיב.
והיא הרגישה, לראשונה זה שנים, איך החזה מתמלא באוויר צלול וחדש. אולי תסלח, אולי לא אבל לעולם לא תחזור להיות שחסרת קול. עכשיו, סוף־סוף, היא בוחרת.
